פרק 4 - למחרת, לאה גולדברג

"הירוק היום ירוק מאד" גרם לנו לחשוב על הקשר בין מילים למנגינות. איך לחנים יכולים להעניק למילים תוקף, או דווקא לנתק ממשמעות. התפעלנו מהטבע המוחשי בשירים של לאה גולדברג, והבאנו קטע ממאמר שכתבה, יפה ורלוונטי להפליא, שבו היא מזכירה לנו את תפקידה של השירה לעת כזאת; להזכיר שמצב הצבירה האמיתי שלנו הוא שלום. השיר מתוך הספר "מוקדם ומאוחר", בהוצאת ספריית פועלים והמאמר המלא של לאה גולדברג, שפרסמה בתוך ויכוח פנים משוררי: האם ראוי לפרסם שירי אהבה בזמן מלחמה: אני מאמינה באמונה שלימה, שאם יש ערך לחיי-אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היות האדם: "כי מתוק האור, וטוב לעינים לראות את השמש". אני מאמינה, כי נעים יותר לשמוע את השירה הטפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה, שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גבורים) בשדה-הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי, - המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם, - ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה-שיבלים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטאנקים, ואפילו מטרתם של הטאנקים הללו נשגבה ביותר. ועוד מאמינה אני, כי לא יתכן שאין דבר למגר את הרשע בעולם, אלא על ידי טבח-האדם. כי עצלות המחשבה היא זו, המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים. ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר-אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המות למושלם יותר, - את המות ולא את הרצח. להזכיר לאדם, כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם. כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לאהבתם, להעריכם, לשמור עליהם. ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיני, אשר למדו לאהוב את ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקללתי שבעתיים את העינים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר – בשירה. ידעתי: יש עובדות רבות בתולדות התרבות האנושית, היכולות להכותני כברד. אולם אלה שבנו להם בתים אינם צריכים לפחד מפני הברד. ובמקרה הזה יש לי בית". לאה גולדברג (התפרסם ב"השומר הצעיר" בתאריך 8.9.1939)