פרק 75: אני דור שני ליום כיפור | עם שירז גרינבאום

את הטקסט הזה אני כנראה אכתוב שוב ושוב. אולי כדאי לשים *אזהרת טריגר*, למרות שכבר מעצם השם שבחרתי לפרק הזה, אפשר להבין שהוא עוסק בעובדה שאני בת לאבא שלחם במלחמת יום כיפור, בסייירת שיריון, בסיני, אני לא יודעת על זה הרבה, אבל מרגישה שסוף סוף הגיע הרגע לצאת מארון הבושה. היום - ה25/1/24 אבא שלי היה אמור להיות בן 70, אבל הא נפטר בגיל 52. המפגש שלי עם שירז הוא מפגש לבבות מופלא. כבר בתחילת שנות ה20 שלי, היא עזרה לי להבין שיש עוד מישהי כמוני שמסתובבת בעולם עם אבא לא תפקודי, מוזר, עושה פאדיחות, מנותק, מכניס את כולנו לסיטואציות לא נעימות שוב ושוב וזה בלשון המעטה. אבל רק שנים אחר כך, בחודשים שמאז המלחמה, הבנתי כמה הירושה הריגשית הזאת צרובה בנפשי והרגשתי צורך לדבר עם שירז. שירז יזמת, אמנית, עורכת ובאמת קצרה היריעה לתאר את פועלה, ובשבילי היא אצילה ועדינת נפש, מלאת אהבה ונתינה והמפגשים איתה לאורך השנים היו משמעותיים כל כך עבורי. ברוב הפעמים הם היו קשורים ליצירה, לחיבוק ולהבנה. עם שירז אני מרגישהה מובנת. בפרק שירז מספרת על התעוד של מערכת היחסים שלה עם אביה שהיה מוכר כנכה צה״ל על ידי המדינה בעקבות הפוסט טראומה מיום כיפור, על תערוכת הצילומים שאליה הגיעו יותר מאלף איש. על הקהילה של בני דור שני שנכחו במפגש שיח אמן לכבוד סגירת ההתערוכה ב6/10 ולא רצו לעזוב. הכל כל כך סימבולי, עמוק, משמעותי עבורי שאני מאמינה שיפתח עולם תוכן חדש בעקבות הפרק הזה. מזמינה אתכן לכתוב לי, להגיב ולשתף. תודה שאתן כאן, מעריכה ואוהבת המון.