פרק 87: חווית בית- הספר - איך היא נרשמת בלב שלנו ומעצבת את חיינו

הפרק הזה עולה באחד בספטמבר - זה תאריך מיוחד ביומנים של כולנו. זה היום שבו חוזרים לבצפר יש ילדים שכבר ממש שעמם להם בחופש הגדול והם מדלגים דרך השער, יש כאלה שהתפללו לשביתה יש ילדים שמתגעגעים רק להפסקות ולמגרש הכדורגל, ואחרים שחושבים באימה על הפסקות/טיולים שנתיים ועל שיעורי הספורט. ויש את המבוגרים- גם הם לא שוכחים את האחד בספטמבר ואת מה שהוא מסמל, כי גם אם עברו הרבה מים בנהרות חיינו מאז ימי בית הספר, חווית "בצפר" בסופו של דבר צרובה אצל כולנו. זו חוויה שנרשמת על לוחות הלב ועל קירות הגוף, משאירה חותם עצום. לפעמים חותם של תהליך טוב ומצמיח, לפעמים של תהליך רווי כאב אפילו טראומטי, לפעמים גם וגם.  החוויה שלי היתה בהחלט של "גם וגם" כי בחלק מהימים, והייתי אומרת אפילו השנים, עברתי חרם בבצפר. זה היה בעיקר בכתה ד' ולמשך כמעט שנה שלמה. חוויה של "חרם" היא חוויה קשה, כיון שכיצור אנושי, אחד הצרכים הכי עמוקים והישרדותיים שלנו, זה הצורך להרגיש שייך לעדר, להיכלל בו. האיום של נידוי/שיימינג/התעלמות - נתפס מבחינה פסיכולוגית כאיום קיומי ממש, ולכן גם כל כך מכאיב.  בשבוע שעבר התארחתי בתוכנית הרדיו של אשכול נבו - "שנים" ברשת ב'. הוא הפתיע אותי כששאל אותי "איזו מין ילדה היית?" ובלי לתכנן, גלשנו אל הזכרונות שלי מהשנה ההיא. אח"כ דיברנו על האופן העמוק שבו חוויות טובות וקשות מעצבות אותנו כל אחת בדרכה, והופכות אותנו להיות המבוגרים שאנחנו. הקשיים, למרות הכל, בונים בנו חוסן. כך אני מאמינה.  אני מעלה כאן באדיבות "כאן", תאגיד השידור הציבורי, את השיחה שלי עם אשכול נבו, אולי היא תצית בכם זכרונות מהילדות שלכם? ואולי כמה מחשבות על איך ללוות את הילדים שלכם