פרק כב | חלק 4

והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל. האחד הוא בהתנהג בשפלות וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו, בדבורו, אז"ל (יומא פ"ו): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא (קהלת ט): דברי חכמים בנחת נשמעים, צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכה"א (משלי י"ט): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (שם י"ח): "בבוא רשע בא גם בוז". בהליכתו, אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ח): שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק. ולא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו, וכן אז"ל (קידושין ל"א): כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, וכתיב (ישעיה י'): ורמי הקומה גדועים. בשבתו, שיהא מקומו בין השפלים, ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא (משלי כ"ה): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'", וכן אז"ל (בויקרא רבה פ"א): הרחק ממקומך ב' וג' מקומות ושב עד שיאמרו לך עלה ואל תעלה שיאמרו לך רד, ועל כל המקטין עצמו אז"ל (ב"מ פ"ה): כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא, וכנגד זה אמרו (יל"ש יחזקאל כ"א ל"א): "הסר המצנפת והרם העטרה" כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא, ומינה להפך מי שהוא קטן בעולם הזה זמן גדולתו לעולם הבא. ואמרו (סוטה ה'): לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני וזה מפני שפלותו. וכן אמרו (ר"ה י"ז): "לשארית נחלתו" למי שמשים עצמו כשירים.