פרשה בקצרה | ראה -להיגמל מאשליית הסוף והאובדן

הרב קשתיאל לפרשת ראה התשפו - הנצחיות - להגמל מאשליית הסוף והאובדן.פרשת ראה מאריכה מאוד באיסורי עבודה זרה ומנהגיה. בין השאר מופיע האיסור "לא תתגודדו" – איסור על מנהג עובדי הכוכבים לחתוך את הבשר ולהוציא דם מרוב צער. התורה קובעת: "בנים אתם להשם אלוהיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת".המפרשים, ובראשם האבן עזרא, מסבירים כי הנשמה היא נשמתו של בן לקדוש ברוך הוא. היא עולה למרום אל אוצר הנשמות, שם יש לה אבא שדואג לה; היא אינה הולכת לאיבוד. לכן, אף שהכאב על האובדן מובן, חכמים הנחו לא להצטער יותר מדי. צער מופרז הוא אנוכי במידת מה, שכן עלינו לזכור שלנשמה טוב במקומה העליון. כשיודעים שלאדם יש אבא בשמיים שחי וקיים, הטון משתנה והנפש נרגעת.בעם ישראל אין מושג של "אובדן". המהר"ל והרמב"ם מדגישים כי כשם שאין אובדן לנשמת היחיד, כך אין אובדן לאומה. גם בחורבן המקדש ובגלות לא יצאנו מגדרנו ולא הרסנו את חיינו, כי "בנים אתם לה' אלוקיכם" – נצח ישראל אינו הולך לאיבוד. הגמרא מספרת שהקב"ה אוסף וגונז באוצרו כל דמעה שנשפכת על אדם כשר. הדמעות הללו מראות שכואב לנו על אובדן הערכים, המוסר והתורה שהיו באותו אדם, והקב"ה שומר את כל האוצרות היפים הללו. בישראל דבר לא הולך לאיבוד: כל מעשה טוב, מידה או רגש נשמרים לנצח.הפחד מ"חור שחור" או מאסון הממתין בעתיד יצר את תרבות העבודה זרה וההליכה למגידי עתידות. אנשים ומדינות החיים בתחושה של זמן שאול מנסים "להסתדר" עם העתיד המאיים. אך עבורנו הכל הבל; אין אפוקליפסה שמחכה באופק. אצלנו הכל נאסף לטובה ב"חג האסיף". המהר"ל מסביר שהכל נאסף אל השם, המקום הטוב ביותר, ועל כך אנו שמחים בפרשה: "ושמחת בחגך".לכן הנשמה "תשחק ליום אחרון" – היא שמחה להיאסף אל אביה שבשמיים. איננו זקוקים לפרשנים או למנחשים המנבאים שחורות מתוך פחד, כי אנו יודעים שאנו נאספים אל הטוב. מי שמאים לרדת מהארץ בגלל תוצאות בחירות וכדומה פועל מתוך חשיבה "סופית", אך בעם ישראל יש אינסוף. כפי שמסכם הרמב"ם: כשם שלקב"ה אין סוף, כך לעם ישראל אין סוף. עבודה זרה היא ה"סוף" כי אלוהיה מוגבל, אך לנו אין מגבלה. "אני השם לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם".המושג "סיזיפי" – עבודה קשה ללא תכלית – קיים רק אצל אומות העולם. אצלנו הכל מגיע ליעדו. גם מעשה פשוט כמו ניקוי הבית לכבוד שבת אינו סיזיפי; המצווה הזו נאספת במרום ומתחברת לאינסוף. הפרשה מסתיימת בקריאה לשמוח לפני השם על ההתעלות שאין לה הפסק.לכן, כדי לחמול על נפשנו, אין לקרוא את מגידי העתידות והפרשנים המפיצים פחד ודברי הבל שמתבררים כשקר. כל כתיבתם נובעת מפחד מהסוף, אך אנו רגועים: "כל דעביד רחמנא לטב עביד". עלינו רק להוסיף במעשים טובים ולהתקרב אל השם, מבלי להתעסק בחישובי קץ. בחרו בברכה, צאו מהקללה ותזכו לשמחה ולאינסוף. שבת שלום וחודש טוב.