רמב"ם יומי

רמב"ם: פסולי המוקדשין - פרקים י"ז-י"ט יום חמישי כ״ז אב ה׳תשפ״ה (21 אוגוסט 2025)בפרק י"ז מתואר הדקדוק בקורבנות ובמתנות, כי אכילת הדמים הניתנים על המזבח החיצון נחשבת ככפרה כאשר הנתינה הראשונית נעשתה בכוונה נכונה, ואם הנתינה השנייה נעשתה בכוונה שונה - בפסול המקום, הזמן או השם - הדבר עשוי להיות פגול. הדגש הוא שמותן ראשונה חשובה, ואילו כל הדמים שניתנים על המזבח הפנימי, כיוון שכל אחד מהם מעכב את האחר, אם אחת מהן נעשתה שלא כתקנה - כל הקרבן פסול. תיאורים נוספים עוסקים בשחיטת הכבשים והבזיכין, ובהתייחסות לחשבות בזמן ובמקום, כיצד מחשבה בזמן השחיטה או הזיה עלולה להפוך את הקרבן לפגול, והיחס בין הלחם לבין הקרבנות השונים - כאשר חשבת אכילה ליום אחר עלולה להפוך את הלחם לפסול גם אם הקרבן עצמו כשר.בפרק י"ח הרמב"ם מתמקד במחשבה שאינה נכונה בקדשים. מי שחושב מחשבה בלתי נכונה בקדשים עובר על לא תעשה, אך אינו לוקה, כי מחשבה בלבד אינה מעשה. כל קרבן שנפסל - בין במחשבה, בין במעשה, או אם אירע לו דבר פסול – האוכל ממנו בכזית במזיד חייב כרת, ואם בשגגה מביא חטאת קבועה. פסולי המוקדשין כוללים את המנחות, הדם, הקומץ והלבונה, כאשר כל אחד מהם מותר או אסור בהתאם לשאר המרכיבים והכוונה בעת השחיטה או ההקרבה. חשוב גם שמותרות הדם והאֵמוּרים מאפשרות הקרבה מסוימת, אך דברים שאין להם מתירין אינם מתפגלים לעולם. אכילת הנותר מן הקדשים לאחר הזמן המותר - אם בכזית במזיד - מחייבת כרת, ואם בשגגה - חטאת קבועה, והדין משתנה בין קדשי קדשים לבין קדשים קלים, בהתאם לזמן היום שבו אכלו אותם.בפרק י"ט מדגיש הרמב"ם את כללי הקדשה בקורבנות הכבשים והלחם, את חשיבות הכוונה בזמן השחיטה, והקשר בין הקרבנות, הלחם והאֵמוּרים, כאשר מחשבה לא נכונה עלולה להפוך את הלחם או הקרבן לפסול. הקרבן נאכל בהתאם למתירויות הדם, האֵמוּרים, הקומץ והלבונה, אך כל מה שאין לו מתירין אינו מתפגל כלל. כל האוכל את הנותר מן הקדשים בכזית במזיד חייב כרת, ובשגגה מביא חטאת קבועה, והדין משתנה בין קדשי קדשים לבין קדשים קלים, ובכך נקבעים הדינים המעשיים של פסולי המוקדשין בשלושת הפרקים.