שנים הייתי הקול שלו עד שהבנתי שיש לו קול ודעה משלו. מה גרם לי להתחיל להקשיב? | פרק 48 פרק סולו איתי

שנים הייתי הקול של יובל. בוועדות, אצל רופאים, עם מטפלים - אני זו שהסברתי מה הוא מרגיש, מה הוא צריך, מה טוב לו. זה נראה טבעי. זה הרגיש כמו הורות טובה.עד לערב אחד, כשהוא בן 5 וחצי, ערב המעבר לגן חדש. כי האמנתי בכל ליבי שהגן הנוכחי לא מיטיב איתו בכלל (בשילוב).היו לי כל הנימוקים בעולם. הגן לא מתאים, הגננת לא מבינה, המקום לא טוב לילד שלי. הכנתי הכל לעבור גן, כי ברור שאני יודעת מה הכי טוב ליובל. אחרי הכל, מי יודע עליו יותר ממני?ואז הוא אמר משפט אחד שהפך לי את העולם: 'אמא, אני לא רוצה'.ואז זה קרה.הרגע שבו עצרתי, הקשבתי באמת, והסתכלתי לו בעיניים. ראיתי שם לא רק מילים - ראיתי ביטחון. הוא ידע מה הוא רוצה. והוא סמך עליי שאקשיב.למחר בבוקר ביטלתי את מעבר הגן.ופתאום הבנתי - מתי בכלל שאלתי אותו מה הוא רוצה?בפרק הזה אניחושפת איך גיליתי שגם ילדים שהדיבור שלהם לא מושלם, יודעים בדיוק מה טוב להם. כי מאחורי כל'הוא לא אוהב', 'הוא מתקשה עם' ו'הוא צריך' - יש ילד שלומד שהקול שלו לא מספיקחזק, לא מספיק טוב, לא מספיק חשוב. איך מבלי לשים לב הפכנו להיות הקול של הילדים שלנו? מתי עברנו מלהגן עליהם לדבר במקומם? ומה זה עושה להם לטווח הארוך?האזנה מועילה