ספיישל הפסקת אש: פרק חירום

לפעמים, דווקא כשאומרים לך "עכשיו הכול בסדר", מתחילה הבהלה האמיתית. [פרק זה הוקלט לפני כחודש, סביבות ההכרזה על הפסקת האש במלחמה עם... טוב, זה מיותר לציין אויב, מבחינת ישראל כולם אויבים כבר. אה! חוץ מאוגנדה. ויוה הרצל, שזיהה את האפשרות לבית שם!] הבהלה הזו... זה נכון בעיקר כשמפנים את הראש שמאלה, ימינה ושוב שמאלה – ושום דבר לא נראה בסדר בכלל! לכן החלטנו במקרל לא לתת להפסקת האש להחזיר אותנו לשגרה. להיפך, הפסקת האש דורשת הכרזה על שעת חירום! עד מתי? עד שתשוב הנורמליות האמיתית, זאת שהכרנו ואהבנו (כן? אהבנו באמת?). עמרי ותומר תוהים איזה מן משחק המדינה החדשה הזו (אוגנדה!) שנולדה לנו בשקט-בשקט משחקת, נגד חיזבאללה, נגד חמאס, נגד היועמ"שית – נגד האזרחים? (נגד הטרולים מטוב טוב הגמד?!) את המסע התחלנו מאחורי הדלתיים הסגורות בדיון בבג"צ (שומו שמיים!) על הדחתו של בן גביר (עוד מישהו צריך מקלחת עכשיו?). מבית המשפט, טסנו לבקר את מרסל דושאן, אבל לא בגלריה, אלא דווקא בטורניר שחמט! (הבנאדם התפלפ...) גם שם, כמו בבגץ, נתקלנו באותה תעלומה (מה בן גביר עושה פה?!): מה הטעם להתעמת כאשר כל צד מבוצר בעמדתו? (אה... סליחה, איפה השירותים?) ועבור דושאן, התשובה היא ברורה – משחקים את שני הצדדים (זה מעלה כמה שאלות לגביו...). כדי להבין מה עושים עם כל העימותים וההתבצרויות, חזרנו אל ידיד ותיק, פרידריך הזקן המטורלל (סחתיין על הכפרה הזה), וניתחנו משפט חרוש במיוחד שלו (כמה משפטים בפרק אחד?!), עם הבנות חדשות על מפלצות, תהום ומלחמות (וגם שירותים...?). האם הדיון מוצה? רחוק מכך, אבל ייתכן שהבנו משהו קטן על הניסיון לשנות את האחר כדי שהמציאות שלנו תשתפר (המציאות שלי תשתפר עם קצת נייר טואלט... נגמר פה). כדי לצאת מהלופ הזה, נכנסים לשמוע (את הפרק! תנקו את הראש...), ואם רוצים - גם נותנים איזה לייק ושייר (נייר טואלט בתמורה!). זה לא המון. אבל זה משהו. (כל הסוגריים הזה מתאר לא רע את 'הפסקת האש' פה...)