סיקור ספורט בעת מלחמה

בימים של מלחמה - התקשורת הישראלית תמיד הוכיחה את עצמה בהתגייסות לאומית. המאמר הבא שפורסם בכתב העת "קשר", בא לבחון האם תופעת "ההתכנסות סביב הדגל" מאפיינת גם את סיקורי הספורט באותם זמנים קשים. החוקרים, יאיר גלילי, אילן תמיר ומורן ירחי, בחנו שלושה עיתונים יומיים בישראל בתקופת לבנון השנייה: "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב". במאמר זוהו שלושה אופני סיקור מרכזיים: גילוי פטריוטיות, התייחסות לשחקנים זרים וביקורת על גופי הספורט בהקשר זה. גילוי פטריוטיות היה אחד האלמנטים שחזרו על עצמם באזכורים העיתונאים. נסקרו כתבות שעסקו בספורט כאלמנט חוסן ישראלי. נצפו כותרות סטייל "מלחמה על הבית". במקביל נצפו דיווחים שהביאו את הקולקטיביות הישראלית למרכז הבמה. תרומות מצד ארקדי גאידמק, הבעלים של קבוצת בית"ר ירושלים באותה התקופה, ומשחקי אירוח של קבוצות מאזורי לחימה היו דוגמאות לדיווחים שהציגו סולידריות לאומית. המורל הלאומי גם הוא קיבל חיזוק דרך דיווחים על הישגי ספורטאים ישראלים בחו"ל באופן פטריוטי. בהתייחסות לשחקנים הזרים, בחרה התקשורת להתבטא דרך הראייה של אותם שחקנים את המציאות הישראלית בימי לחימה. הסיקורים הביאו ציטוטים ש"מגייסים" את אותם שחקנים לצד ישראל, למרות שהם אינם ישראלים. ציטוטים של שחקנים כמו ג'ובאני רוסו, טברטקו קאלה וז'ואינו פינטו התייחסו למצב המלחמתי באופן שהציג את העליונות של ישראל אל מול האויב. החוסן הישראלי בא לידי ביטוי דרך ציטוטים לדוגמת "ישראל יודעת לשלוט במצב" ו"הרבה יותר שקט באזור מכפי שנראה בחדשות". במקביל, החוקרים סקרו דיווחים שהציגו באור שלילי שחקנים שבחרו שלא להגיע לשחק בישראל בגלל המצב. כמו כן, הוצנעו דיווחים על שחקנים שבחרו לעזוב. הצגת "הצד השני של המטבע" הייתה נדירה יותר. ב"הארץ" היו אייטמים מעטים שהטילו ביקורת על אירועים שקישרו בין המצב הבטחוני לספורט ברמת הלאום. בנוסף, הציגו את קבוצת בני סכנין שקיבלה יחס שונה מקבוצות אחרות בכל הקשור למשחקי אירוח במרכז. במקביל, דיווחו ב"הארץ" גם על נבחרת הכדורסל בלבנון. הלבנונים לא יכלו לצאת לטורניר בחו"ל עקב הפצצת חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה. לסיכום, אפשר לומר כי התגייסות תקשורת הספורט בישראל למען המורל הלאומי הייתה משמעותית, והתקשורת מילאה תפקיד אקטיבי בשמירה על האינטרס הלאומי. העיתונים הפופולריים יותר, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", סיכמו דברים בצורה דרמטית יותר, לעומת "הארץ" שעשה זאת בצורה מתונה יותר עם נימה של ביקורת.