את שראיתי, אי אפשר לתאר, על "דגון" לה. פ. לאבקראפט - שיחה עם ד"ר עודד וולקשטיין

ספן שנשבה במארב גרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה מצליח לברוח בסירה ואובד באוקיינוס. לאחר ימים של שיט הוא מגיע לשממה שחורה ומזופתת שעלתה מקרקעית הים בעקבות רעידת אדמה תת ימית. כשהוא יוצא לחקור את השטח, נגלה לעיניו מונולית משונה המכוסה הירוגליפים ותחריטים אניגמטיים. ואז, מתוך המעמקים, עולה יצור עצום ונאחז במונולית. בעקבות המראה הזה הספן מאבד את שפיותו, כשהוא רדוף על ידי מחזה שאינו מצליח לתאר במילים, משום שנחשף למשהו שאולי לא היה אמור להיחשף אליו כלל.זהו אחד מסיפוריו המוקדמים של ה. פ. לאבקראפט, "דגון". הרבה לפני קת'ולהו, הרבה לפני ה-Deep Ones וכל המיתולוגיה שהפכה את לאבקראפט לאחד היוצרים המזוהים ביותר עם תרבות הפופ - מקומיקס ומשחקי מחשב ועד סרטי אימה ולהקות מטאל. אלא שלאבקראפט הוא הרבה יותר מסנדק האימה הקוסמית, ודווקא דרך "דגון" מתגלה סופר שמבקש לערער על עצם מקומו של האדם בעולם.כמו אביו הרוחני אדגר אלן פו, גם לאבקראפט השפיע עמוקות על הספרות, הקולנוע, המוזיקה, האמנות והפילוסופיה. אך בעוד שפו חקר את תהומות הנפש, לאבקראפט העניק קול למה שאינו אנושי, ובכך ניסח אימה מסוג אחר. אימה שמקורה הוא לא רק ממפלצות או מתהומות הקוסמוס. זו אימה שטמונה בה האפשרות שהמציאות עצמה גדולה מכפי שהשפה, ההיגיון והתרבות מסוגלים להכיל.במהלך השיחה עם ד"ר עודד וולקשטיין, סופר, מתרגם, עורך וחוקר ספרות, שתרגם לעברית בין היתר את "קריאתו של קת'ולהו" ואת "הצל מעל אינסמות'", הלכנו בעקבות "דגון" וגילינו לאבקראפט שכמעט ואינו מוכר מן השיח הפופולרי. דרך הסיפור הקצר והכמעט עירום הזה שוחחנו על הנשגב, על גבולות השפה, על תפקידם של הארכיון, המסמך והמיתוס, ועל האפשרות המטרידה שדווקא האמנות, היופי והתרבות, אותם כוחות שנועדו להעניק לאדם משמעות, אינם מגינים עליו מפני האימה, ולמעשה משמשים כסוכנים המוליכים אותו היישר אל תוך לועה השחור; מחשבה המהדהדת באופן מפתיע את טענתו המאוחרת של ולטר בנימין כי אין מסמך תרבות שאינו גם מסמך של ברבריות.אבל בניגוד לבנימין, לאבקראפט אינו מציע נחמה, גאולה או מוצא. דווקא משום כך, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו של "דגון", נדמה שסיפורו ממשיך להאיר באור מטריד את החרדות של העידן שלנו. אולי משום כך, דווקא היום, הוא נשמע אקטואלי מאי פעם.