תניא, כ"ב סיוון, שנה פשוטה

בפרק ז' משער היחוד והאמונה מוסבר העיקרון המבוטא בפסוק "אני ה' לא שניתי", לפיו בריאת העולמות לא חוללה שום שינוי באחדותו המוחלטת של הבורא, שכן העולם כולו בטל במציאות לחלוטין לגביו והוא נותר "לבדו" בדיוק כפי שהיה לפני הבריאה. כדי להבין כיצד ידיעת הנבראים הרבים אינה משנה את דעתו של ה' או מוסיפה בו ריבוי, מובאת שיטת הרמב"ם המפורסמת לפיה הקב"ה "הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה" - בניגוד לאדם שידע חדש מתווסף אליו מבחוץ ומחולל בו שינוי והרכבה, אצל ה' מדובר באחדות פשוטה שבה מהותו ודעתו הן דבר אחד ממש, ומתוך ידיעת עצמו בלבד הוא מכיר את כל הנמצאים, מעולמות עליונים ועד שלשול ויתוש קטן. מושג זה, שאמנם נשגב לחלוטין מהשכל האנושי ונתפס רק באמונה שלמעלה מהדעת, מוסכם גם על חכמי הקבלה (כמו הרמ"ק) המבהירים כי אחדות מוחלטת זו של "הוא היודע והוא המדע" מתרחשת לאחר שהאור האינסופי מצמצם את עצמו ומתלבש בספירות חכמה, בינה ודעת של עולם האצילות, שם הוא ודעתו מאוחדים בתכלית.