תניא, ח' אייר, שנה פשוטה

התניא היומי למוצאי שבת, ח׳ באייר ה׳תשפ״ו (25 באפריל 2026). סיום פרק מ"ה בתניא מבאר את עומק הייחוד הנעשה על ידי עוררות מידת הרחמים (יעקב) על השכינה וכנסת ישראל (רחל) הנמצאות בגלות. רבנו הזקן מסביר כי הבכי והקול של יעקב מסמלים את העלאת מידת הרחמים המוגבלת של עולם האצילות אל מקור הרחמים הבלתי מוגבלים ("י"ג מידות הרחמים"), כדי להמשיך משם דביקות של "נשיקין" – "אתדבקות רוחא ברוחא". ייחוד זה מתממש בפועל על ידי לימוד תורה וקיום מצוות: הדיבור והמחשבה בתורה הם בחינת "נשיקין" (חיבור פה לפה ורוח לרוח עם חכמתו של ה'), ומעשי החסד והצדקה הם בחינת "חיבוק" ממש ("וימינו תחבקני"). בסיום הפרק מודגש כי על ידי התעוררות רחמים זו, ניתן "לפדות" ולגלות את האהבה המסותרת שבלב, כסוד הכתוב "ליעקב אשר פדה את אברהם" – שמידת הרחמים פודה ומגלה את מידת האהבה.