תניא, ט"ו אלול, שנה פשוטה

תחילת אגרת י״ד בספר אגרת הקודש של התניא.באגרת זו מדגיש אדמו״ר הזקן את החיוב לתת צדקה לארץ ישראל בכל שנה בהוספה הן באיכות והן בכמות. הוא מעורר את ה״אהבה הישנה״ - אותה התלהבות שהייתה בתחילת יסוד "כולל חב״ד" לתמיכת תלמידי רבי מנחם מענדל מהורודוק ורבי אברהם מקאליסק, שעלו לארץ ישראל. עם חלוף הזמן עלולה האהבה להיחלש, ולכן יש לחדש אותה שוב ושוב, מתוך חום והתלהבות כ״רשפי אש״.היסוד הרוחני לכך: בארץ ישראל מאירה בחינת ״חכמה עילאה״ -קדש העליון, שנמשכת תמיד מחדש בכל שנה. הפסוק ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״ מרמז לכך, שהאור האלוקי של החכמה מתחדש בארץ ישראל באור חדש בכל שנה ושנה.אדמו״ר הזקן מסביר שמכיוון שהחכמה היא מאוחדת עם אין־סוף, הרי בכל ראש השנה נמשך אור חדש שמעולם לא היה קודם, אור שמאיר תחילה ב״ארץ העליונה״ (מלכות דאצילות) ומשם משתלשל גם לארץ ישראל התחתונה. הדבר דומה ל״נסירה״ בתורת הקבלה: בכל ראש השנה מסתלק האור הקודם, ובכוח תקיעת השופר והתפילות נמשכים מוחין חדשים ונעלים יותר, שנותנים חיות לכל העולמות.