צריך כפר שלם לגדל ילד

כשאדם זר מעיר לי או מתקן אותי, מתי זו פלישה לפרטיות ומתי עזרה מבורכת? בתור אמא טרייה אחרי הריון ראשון, היה לי ברור מה אני רוצה:לשאת את הילדה שלי על גופי, כמו שאמא שלי נשאה אותי, וכמו שראיתי נשים אתיופיות רבות עושות בילדותי אז התיישבתי לתפור אנקלווה, מנשא-גב עשוי בד אתיופי (הידיים זכרו איך)הוא היה יפהפה, מלא בצבעים ובדוגמאות שהזכירו לי ילדות.הנחתי את ילדתי על הגב ויצאתי לפארק. כשרציתי לחזור הביתה, הרמתי את הילדה כדי להניח אותה במנשא אבל התחלתי להסתבך עם ההנפה והקשירה (שהן לא פשוטות בכלל) .בדיוק כשהתחלתי להרגיש תסכול וחוסר אונים, שלוש נשים אתיופיות מבוגרות מיהרו לגשת אליי. בלי הרבה מילים, הן לימדו אותי איך להניף ולקשור בצורה נכונה, עם סבלנות ועדינות של מי שמכירות את המלאכה הזו לפני ולפנים.  האקט הזה נטע בי תחושת ביטחון, שלווה ושייכות. אבל האירוע הקטן הזה גם עורר בי שאלה גדולה, שהלכה והחריפה ככל ששמתי לב לדינמיקהבין הורים וילדים בגנים ציבוריים, ובמפגשי חברים.כשאדם זר מעיר לנו או מתקן אותנו, מתי זה מתפרש אצלנוכפלישה למרחב פרטי, ומתי זה מרגיש כמו הגשת עזרה מבורכת?בפרק הזה דיברתי על המשמעות המוחשית של "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד", כולל סיפורים מהמשפחה שלי, ועל הבדל אחד סופר משמעותי בין תרבות המערב לתרבויות מסורתיות, שכדאי להתבונן בו.