יום כיפורים לסלוח בלי לשכוח

יום כיפור הוא זמן לחשוב על מי ועל מה אנחנו צריכים לבקש סליחה.גיליתי שסליחה היא לא רק "אני לא כועסת יותר"  מאז 7 באוקטובר, כל שיחה על "סליחה" מרגישה מנותקת.  איך בכלל מדברים על סליחה כשיש פצעים שעדיין מדממים ?זה לא כעס קטן שחלף.  זה כאב לא הגיוני, על אנשים שלא יחזרו, על מציאות שהתפרקה.  יש דברים שהם פשוט בלתי נסלחים.קשה לי להבין אנשים שמזכירים להם את השבעה באוקטובר הם עונים: "בואי תתקדמי הלאה, דפדפי"  האירועים של 7.10 פתחו פצע לאומי ואישי, ודווקא כשכותבים על סליחה אי אפשר להתעלם מהמתח הזה: מצד אחד יש את הקריאה הפנימית לרפא, לשחרר ולחיות ומצד שני המשפט "לא נשכח ולא נסלח" ,שמהדהד חזק מאוד אצלנו, כחלק מהזהות והזיכרון. אבל בתוך כל זה, יש מקום לדבר, על סליחה אחרת.  לא כלפי מי שפגע, אלא כלפי עצמנו וזה בסדר. אנחנו בני אדם, לא מלאכים.סליחה עלמה שאמרנו במצבי לחץ.  סליחה לאנשים סביבנו, חברים, משפחה, בני זוג שלא תמיד היינו שם בשבילם כשהיו זקוקים לנו ונפגעו מאיתנו. והסליחה היא גם לאומית, לא רק אישית. עבור העולם אנחנו עם יהודי אחד, אבל בינינו  אנחנו עדיין מפולגים, מקוטבים, לא שייכים אחד לשני. סליחה שאנחנו יודעים שחייבים להיות מאוחדים, מחוברים, אבל לא התאמצנו מספיק ולכן זה לא מצליח לנו. סליחה היא לא ויתור על צדק.  היא לא מחיקה של העבר.  היא פשוטדרך לחזור לנשום, לאט לאט.וביום הכיפורים הזה, כשנשמע את תקיעת השופר נוכל כולנו יחד , עם כל הגוונים והשוני ביננו לבקש סליחה ומחילה על כל אלה, כדי שיקרו לנו הניסים המיוחלים ונחזור להיות עם אחד, מחובר ומאוחד.גמר חתימה טובה.  שנדע שקט, ריפוי, וחיבורים אמיתיים. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#יוםכיפורים #סליחה #שבעהבאוקטובר