הפרויקט של אמא

הזהות היהודית אינה רק אוסף של מנהגים או זיכרונות מן העבר. היא חוט דק שנמשך מדור לדור, ולעיתים הוא מתגלה דווקא אחרי שנים של חיפוש ושאלות.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#זהות #בית #חיפוש

העבר זיכה אותנו במדינה, ההווה נותן לה משמעות.את המדינה שלנו אנחנו כל יום בונים מחדש.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#מדינה #משמעות #לידה

מה הופך אותנו לעם ? מה מחבר אותנו לארץ הזאת ?האם זה מקום מקרי שנולדנו בו ? כתובת בתעודת הזהות ? מה המשמעות של להיות עם ישראל בארץ ישראל ? מה אנחנו עושים עם המתנה הזאת ? חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#יהדות #ישראל #זהות

מכירים את זה שמישהו אומר משהו קטן,ואצלנו בראש כבר מתנהל דיון שלם,כולל נאום תגובה, הוכחות ועדים…בדרך כלל,  זה בכלל לא תגובה על מה שנאמר אלא כל מה שאנחנו סוחבים איתנו מהעבר שלוחץ לנו על נקודת תורפה כזו או אחרת ומתריע ש  "פגעו בנו" !ומיד מתעוררת מערכת שלמה של צורך להגן על עצמנו כן,זה  קורה לכולנו.בדרך כלל  נשאר בפנים בלי יותר מדי בירור ואנחנו ממשיכים הלאה. אבלהאמת, שזה לא נשאר רק ברובד האישי, אלא  מחלחל לשיחות שלנו , יוצר אדוות בכל מני מעגלים שאנחנו שותפים להם,ומתפשט ככה בשקט , בחברה שאנחנו בונים יחד. אז אולי בפעם הבאה שתחושה כזו עולה, שווה לעצור רגע ולשאול:מה באמת קרה שם ? והאם הייתה בכלל כוונה לפגוע?כי חברה טובה יותר, נבנית גם מהרגעים הקטנים, בהםבחרנו להבין לפני שבחרנו להיעלב.עוצרים  ולא ממהרים להיפגע.  כי ברגעים האלה בהם נוצר מקום אמיתי לחיבור.  ובתקופהשבה כל כך קל להתפרק למחנות, אולי היכולת לפרש אחד את השני לטובה היא כבר לא רק מעלה אישית, אלא צורך של חברה שלמה. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#עלבון #חברה #בחירה

חג השבועות מעבר להיותו חג של סמלים כמו מאכלי גבינה, בגדים לבנים וביכורים הוא אבן דרך, להעיר אותנו כדי שנזכר באוצר בו זכינו. לבחון מהו החזון החברתי, הערכי והרוחני של העם שלנו ולקיים אותו הלכה למעשה. כי האנטישמיות היא בעצם הנורה האדומה המהבהבת ואומרת לנו תתאפסו על עצמכם, תתעוררו, תחזרו לחיות לפי אמות המוסר והמידות שקיבלה על עצמה אותה אומה ישראלית עתיקה.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#שבועות #מתןתורה #אנטישמיות

עם כזה, עקשן, שלא מוותר על עצמו,שעדיין מחפש חיים, שייכות ותקווה,יש לו עתיד !חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

כי בסוף, זה הסטייל שלנו, הרוח הישראלית,לשרוד, לצחוק, ולא לאחר לאימון.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#מדריך #ישראל #אימון

איך אישה אחת מירושלים שינתה את לימוד התנ״ך בישראל, פרופסור נחמה ליבוביץ.לפעמים אישה אחת, עם ספר פתוח ושאלה טובה, יכולה לעצב את הדרך שבה דור שלם חושב.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמאקרדיט לתמונה: מאת מקור, שימוש הוגן, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1054452

לכבוד יום האישה לכל הנשים הגיבורות הנושאות בעול יום יום לכן מגיעה תודה. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#אישה #יוםהאישה #תודה

הסיבה שפורים שב וחוזר לאורך הדורות:מפני שהסיפור איננו רק מה שהיה בשושן, אלא מה שקורה שוב ושוב בהיסטוריה של עם שלא נעלם ואת הרגעים האלה אנחנו חוגגים.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#פורים #המן #קהילה

הטיימינג הזה מרגיש כמו גרסה מחודשת ליצירה ישנה של מגילת אסתר.יש אימפריה אזורית, יש נבל שמזהה חולשה. ויש את המשפט האלמותי  "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" תקשיבו, זה כאילו מן עשה עלינו דוקטורט בלי טוויטר.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#פורים #מגילתאסתר #ממ"ד

ואז נפל לי האסימון זה לא פילאטיס.זה החיים.   חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#פילאטיס #חיים #פילוסופיה

האקדמיה ללשון העברית בחרה במילה "הביתה" כמילת השנה לשנת 2025, שנתיים ל- 7 באוקטובר 2023, מלחמת התקומה. מילה פשוטה, יומיומית, אחת כזו שאומרים בלי לחשוב. אבל היא מילת השנה ללא צל של ספק.זו המילה של חיילים שחוזרים מהחזית, של החטופים ששבו מן השאול של משפחות שפונו וחיכו לרגע שבו יכלו לומר שוב: אנחנו בבית .זו גם המילה של מי שגילה שהבית איננו מובן מאליו וצריך כל הזמן לחדש את השייכות אליו.בעברית, לא במקרה, "הביתה" איננה רק"אל הבית". יש בה ה״א הידיעה. כלומר כיוון של יעד, של כמיהה. לא סתם להגיע , אלא לשוב. לחזור אל מקום שאליו  אתה שייך.השנה לימדה אותנו שבית, הוא לא רק ארבעה קירות וקורת גג. בית הוא שפה משותפת, זיכרון ואחריות הדדית.מקום שבו מותר להיות פגיע, ושבו הכאב של אחרים הוא גם הכאב שלי ולא "הבעיה שלהם".בשבילינו ה"הביתה" היא מילת השנה,  כי אחרי כל הוויכוחים, הפילוגים והזעזועים  יש רצון אחד עמוק ומשותף לכולנו - לחזור הביתה.  לאותו מקום שבו אפשר לבנות מחדש אמון, משמעות ועתיד.והשאלה שנשארת פתוחה לכולנו היא לא רק  מתי נגיע הביתה, אלא גם איזה בית נבחר לבנות כשנגיע.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא #בית #משמעות #שפה

ט"ו בשבטמזכיר לנו שהארץ הזאת איננה מובנת מאליה, והעתיד שלה תלוי במה שנבחר לשתול בה  ערכים, שייכות, ותקווה.אחרי דורות של געגוע  יש לנו קרקע, אחריות, ובחירה. הדור הצעיר לא שואל רק "לאן הולכים", אלא "על איזו אדמה אנחנו עומדים". חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

דווקא אחרי שהכל מתערער, יש צורך לברר מחדש מה מחזיק אותנו כאן. בתוך מציאות ישראלית מורכבת, החיפוש אחר מסורת וזהות אינו בריחה מהעולם, אלא ניסיון לבנות בו עומק. עומק אמיתי. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#שייכות #ישראל #מסכים

השאלה היום היא לא אם אנחנו מושלמים, אלא אם נזכור מי אנחנו.כי חברה יהודית ישראלית חיה לא נמדדת בכמה כל אחד חזק לבד, אלא בכמה אנחנו חזקים אחד בשביל השני.הקשר המיוחד בינינו, זה מה שייחד אותנו כאומה וישמור עלינו כאן חזקים, מחוברים ובעוצמה חברתית ואישית. #בדידות #אומה #חברההקשר המיוחד בינינו, זה מה שייחד אותנו כאומה וישמור עלינו כאן חזקים, מחוברים ובעוצמה חברתית ואישית. 

מי אנחנו ? יהודים ? ישראלים ? גם וגם ?זו לא עוד שאלה פילוסופית באקדמיה, זו שאלת החיים שלנו

הבעיה היא לא באדם. היא ברווח שבין אנשים. היא לא בי, ולא בך, אלא בינינו. כשדברים לא מסתדרים ביננו, רובנו מגיבים באחת משתי דרכים:  או שאנחנו מאשימים את עצמנו או מאשימים את האחר. אולי אנחנו פשוט מסתכלים לא בכיוון הנכון.מה אם האתגר האמיתי בכלל לא נמצא בתוך אף אחד מאיתנו,  אלא בקשר שבינינו ?הקלקול האמיתי קורה בקשר שבינינו וכשהקשר מתוקן משהו עמוק משתנה גם בתוכנו. הבעיה היא לא באדם. הבעיה היא לא בי ולא בך. היא ברווח שבין אנשים. במרווחים שיש ביננו נוצרים אי הבנה, חוסר הקשבה, חוסר סובלנות שם הכאב קורה ושם גם נמצא הריפוי. אפשר לראות את החברה כמו פאזל אחד שלם.  לכל חלק בפאזל אין פגם, אלא צריך למצוא לו את המיקום המתאים בתוך המכלול.  רק כשאנחנו בונים בינינו מערכת של כבוד, הקשבה ואחריות הדדית, אנחנו באמת מתחילים לרפא. לאט לאט כל חלק בפאזל חוזר למקומו. כי אנחנו לא נפרדים.  אנחנו מערכת אחת.#פאזל #אדם #קשר

כשמציירים על קיר את הפנים של חייל שנפל חלל, זה לא “עוד גרפיטי”.זו בחירה לזכור. זו בחירה להגיד השם הזה, הפנים האלה, הסיפור הזה הם חלק מהמרחב שלנו לתמיד, חלק מהחיים שלנו, מהיומיום.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#זכרון #חיילים #גרפיטי

אנחנו מדינה של מהגרים ויודעים שעם קצת מאמץ זה לגמרי אפשרי למצוא את החוט המקשר והמחבר בינינו.#מהגרים #מדינה #חברה

יש הרבה סיפורי חנוכה של שלא מספרים אותם מספיק. חנוכה שמרה יותר על אנשים מאשר אנשים ששמרו על חג החנוכה.#חנוכה #חג #חנוכיה

לא רק על עצמי לבקש ידעתירַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּיצַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָרַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה. [שירה של רחל המשוררת]חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

ממנהיגי הקהילה הלובית בארץ, מורה לדורות כולו צניעות, שירות, שליחות ואהבת הארץ.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמאקרדיט לתמונה:  ארכיון הכנסת, CC BY-SA4.0,

כנראה שלהיות יהודי, זה גורל וייעוד ומי שיקדים לחשוב כמה צעדים קדימה, ייתכן שיתרום את חלקו לחיזוק המדינה, ואם לא נמצא את עצמנו מחפשים פיסת אדמה לחיות בה בשקט."חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#אדמה #אנטישמיות #יהודי 

לפעמים, האמת מתחילה בהתבוננות פנימה.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#אמת #יחסים #ריפוי

מילים מעל זמן, תנועה ומקוםלא פעם אני שומעת אנשים אומרים: מה שהיה היה. העבר נשאר בעבר. כל מה שהיה פעם טוב, היום כבר לא רלוונטי עבורנו. אבל אז אני מוצאת את עצמי פותחת ספר ישן, מכתב מצהיב או אפילו טקסט עתיק שאולי מישהו כתב לאור הנר.  ואני מרגישה איך המילים האלה נוגעות בי ומעוררות התרגשות, געגוע, שמחה ולפעמים גם כאב, כאילו נכתב עכשיו ובמיוחד בשבילי. זה מדהים, המילים האלה כאילו עוברות דרך הזמן, מקפלות מרחקים ומצליחות לגעת בלב. מי שכתב אותן חי לפני דורות, בעולם אחר לגמרי.המילים מקבלות כנפיים, חוצות תקופות, כאילו אין באמת זמן, תנועה ומקום.בכל זאת אנחנו חולקים את אותו לב אנושי.זה מזכיר לי כמה כוח יש בדברים כתובים. המילים הן לא רק זיכרון, הן גשר.ובנוסף גם תזכורת בשבילי. כל מילה שאני כותבת היום, אולי תיגע מחר בלבשל מישהו אחר, בזמן, תנועה או מקום אחר.#זמן #מקום #מילים

יש ימים שהלב מתכווץ.  הכול מרגיש רועש החדשות, הרשת, הוויכוחים עם אנשים שפעם הרגישו קרובים.  ואז פתאום באה המחשבה: אולי משהו נשבר פה ? אולי התרחקנו יותר מדי ? אבל אולי דווקא הכאב הזה מוכיח שעדיין אכפת לנו.  כי אם לאהיה אכפת זה לא היה כל כך כואב. כולנו עמוק בפנים רוצים חברה אחרת, חמה יותר.  ארץ שאפשר לחיות בה יחד, גם כשאנחנו לא מסכימים על הכול. זה לא קל. לפעמים אפילו זה קשה.  יש ריבים, יש אכזבות, יש ימים שאומרים לעצמנו: "יאללה, אין סיכוי, זה לא ילך". אבל אז מגיע רגע קטן, שיחה טובה, מבט אמיתי, חיבוק  ופתאום נזכרים, מרגישים, שזה כן אפשרי.  שגם כשקשה, אפשר להישאר עם לב פתוח. לא חייבים להסכים על הכל כדי לאהוב.  אפשר להיות שונים, ובכל זאת לבחור בטוב, בביחד. צמיחה אמיתית קורת כשלא בורחים מהקושי אלא עוברים דרכו.  עם לב שמוכן להרגיש, גם אם זה לא תמיד נעים. אז בואו נזכור: להקשיב.  להתקרב.  לפתוח את הלבולזכור כמה כוח יש בלב שלא מוותר על אנשים. קרדיטלתמונה: Image by MAIRA ALI from Pixabay

שפה היא לא רק תקשורת, היא רבדים.  רבדים של היסטוריה ושל תרבות.  שפה היא בעצם - סיפורו של עם. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#שפה #תקשורת #עםקרדיט לתמונה : Image by Ri Butov from Pixabay

אני לא זוכרת מתי בדיוק התובנה הזו פרצה, הבנתי שהקשר שלי לארץ ישראל לא תלוי בכותרות החדשות או במפה הפוליטית. הקשר יושב עמוק ופנימי יותר, כמעט פיזי.כשהרוח של אחר הצהריים מניעה את העלים של עצי הזית אני מרגישה את ההיסטוריה של המקום, את הדורות שהלכו והיו כאן לפניי. כשאני הולכת בין הרחובות הצרים בעיר העתיקה כל אבן מספרת ומייצגת סיפור של חיים, מאבק ואמונה. המורשת שלנו אינה מתבטאת רק בספרי היסטוריה או חגים בלוח השנה.היא קיימת בריחות של השוק שמלא בפירות וירקות, ברעש של חיים עירוניים, קולות מהדירות,מהמרפסות ומהשכונה שסוחפים איתם סיפורים חדשים בכל יום, היא בקירות העתיקים שספגו דמעות וצחוק במשך דורות, במטעמים שאימהות מכינות לפי מתכונים של פעם שעברו מדור לדור במשפחה, בעבודת ידיים של חקלאים שמחיים את האדמה ביומיום ובסיפורים שמועברים מפה לאוזן ולא נכתבו בספר.זו אהבה שמכילה סדקים, כאב, ויכוחים, ימים קשים, אבל דווקא בגלל זה היא אמיתית ושורשית. אני אוהבת את ישראל כי היא הבית ולא כי היא מושלמת, אליה השתוקקו דורות להגיע וליישב אותה. ישראל היא בית בשבילי. בית שלפעמים מאוד מאתגר אותי להקשיב, לשמור, להילחם על מה שחשוב. ויותר חזק מזה, בית שמזכיר לי מי אני ומה הם השורשים שלי שטמונים חזק בקרקע, גם כשהרוח חזקה. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#ישראל #בית #קרקע

"ושבו בנים לגבולם", ירמיהו ל"א. שָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם הפסוק הזה, נאמר אחרי שרחל, האם של כל הדורות, עמדה על אם הדרך ובוכה על בניה שאבדו.והקב"ה ענה לה: “מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.”לא מדובר כאן רק על שיבה גיאוגרפית, אלא “שיבת ישראל לארצו היא שיבת רוחו לגבול חייו.” [הרב קוק]כלומר הארץ אינה רק קרקע, היא מראה את חזרת החיים אל מקורם.וכשישראל חוזר אל גבולו גם הלב חוזר אל מקומו, לתודעת קיומו. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

סיפורן הסוכות הציבוריות שנבנו לפני 130 שנה.גם היום בכל עיר ושכונה נבנות סוכות פתוחות לכולם סימן קטן של אחדות וחום אנושי.חפשו אותנו בפיסבוק: הפרויקט של אמא #סוכות #אחדות #חטופים

עבר עלינו ערב מאוד חם ,אנושי, בלתי אמצעי, ובעיקר יהודי ישראלי.הכל זרם כאילו היה מנצח על התזמורת ,שהחליט שהכל יהיה חג של קשר פנימי בין לבבות הרוצים רק טוב. רק להודות. שנה טובה מלאת הודיה .חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

יום כיפור הוא זמן לחשוב על מי ועל מה אנחנו צריכים לבקש סליחה.גיליתי שסליחה היא לא רק "אני לא כועסת יותר"  מאז 7 באוקטובר, כל שיחה על "סליחה" מרגישה מנותקת.  איך בכלל מדברים על סליחה כשיש פצעים שעדיין מדממים ?זה לא כעס קטן שחלף.  זה כאב לא הגיוני, על אנשים שלא יחזרו, על מציאות שהתפרקה.  יש דברים שהם פשוט בלתי נסלחים.קשה לי להבין אנשים שמזכירים להם את השבעה באוקטובר הם עונים: "בואי תתקדמי הלאה, דפדפי"  האירועים של 7.10 פתחו פצע לאומי ואישי, ודווקא כשכותבים על סליחה אי אפשר להתעלם מהמתח הזה: מצד אחד יש את הקריאה הפנימית לרפא, לשחרר ולחיות ומצד שני המשפט "לא נשכח ולא נסלח" ,שמהדהד חזק מאוד אצלנו, כחלק מהזהות והזיכרון. אבל בתוך כל זה, יש מקום לדבר, על סליחה אחרת.  לא כלפי מי שפגע, אלא כלפי עצמנו וזה בסדר. אנחנו בני אדם, לא מלאכים.סליחה עלמה שאמרנו במצבי לחץ.  סליחה לאנשים סביבנו, חברים, משפחה, בני זוג שלא תמיד היינו שם בשבילם כשהיו זקוקים לנו ונפגעו מאיתנו. והסליחה היא גם לאומית, לא רק אישית. עבור העולם אנחנו עם יהודי אחד, אבל בינינו  אנחנו עדיין מפולגים, מקוטבים, לא שייכים אחד לשני. סליחה שאנחנו יודעים שחייבים להיות מאוחדים, מחוברים, אבל לא התאמצנו מספיק ולכן זה לא מצליח לנו. סליחה היא לא ויתור על צדק.  היא לא מחיקה של העבר.  היא פשוטדרך לחזור לנשום, לאט לאט.וביום הכיפורים הזה, כשנשמע את תקיעת השופר נוכל כולנו יחד , עם כל הגוונים והשוני ביננו לבקש סליחה ומחילה על כל אלה, כדי שיקרו לנו הניסים המיוחלים ונחזור להיות עם אחד, מחובר ומאוחד.גמר חתימה טובה.  שנדע שקט, ריפוי, וחיבורים אמיתיים. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#יוםכיפורים #סליחה #שבעהבאוקטובר

ראש השנה תמיד גורם לי לעצור. יש משהו מיוחד בזמן הזה, בחודש אלול, שמזמין אותנו לחשבון נפש. למרות שמדובר בחג ובמנהגים, יש בו גם תחושה של התחלה חדשה. אני שומעת וקוראת לעיתים קרובות, "תאהבי את עצמך". כמובן שזה מבורך, אך לפעמים אני שואלת את עצמי, האם הכוונה לאהוב את עצמי, או להעריך את עצמי? אהבה עצמית היא לדאוג לעצמנו, לפנק את עצמנו, להניח גבולות. ערך עצמי, לעומת זאת, הוא ידיעה עמוקה שאני ראויה פשוט כי אני קיימת, ללא צורך להוכיח דבר. כשאני חיה ומתנהלת  מהמקום הזה, הנתינה שלי לאחרים לא מרוקנת אותי; היא קיימת וזורמת, כמו אור פנימי שמתגלה החוצה. זהו בשבילי מימוש חשבון הנפש של ראש השנה, בירור עד כמה אני חיה מתוך ערך עצמי אמיתי, ועד כמה אני מוכנה לפתוח את הלב לעצמי, לאחרים ולחיים. ראש השנה היא הזדמנות לבחור מחדש לאן אני רוצה לכוון את עצמי בשנה הקרובה. השנה אני בוחרת באהבה ובהערכה, מבפנים החוצה. שנה טובה ומתוקה חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמאקרדיט לתמונה:  Image by Ri Butov from Pixabay

נחשפתי לראיון שבו דיברו על "האבות המייסדים” של ארצות הברית ושל צרפת. זה גרם לי לחשוב כשאצלנו שאומרים "האבות המייסדים" הסיפור שונה לגמרי. כי בעוד שאצלם ההיסטוריה מתחילה לפני כמה מאות שנים עם מהפכנים, פילוסופים ונשיאים ראשונים, כאן בארץ שלנו קיימים שורשים שמתחילים אלפי שנים אחורנית. כשהאמריקאים והצרפתים אומרים "אבות האומה" הם מתכוונים לאנשים שפעלו לפני דור או שניים. כשאנחנו אומרים אבות האומה, אנחנו מתכוונים לאברהם, יצחק ויעקב, לנשותיהם, למשה שהוציא אותנו ממצרים וליהושע שהכניס אותנו לארץ ישראל. וזה מה שמרגש אותי, ההיסטוריה שלנו לא נולדה מתוך מסמך חתום או מהפכה פוליטית, אלא מתוך סיפור מתמשך, אמונה, תרבות ושפה ששמרנו עליה והיא עלינו אלפי שנים. ובכל זאת, גם לנו יש את הדמויות המודרניות, הרצל, בן גוריון, בן יהודה ואחרים שהמשיכו ומשכו את אותו חוט עתיק והצליחו להקים מדינה חיה ונושמת בה אנו חיים בזמן הזה.  ההבדל המהותי הוא שהזהות היהודית הישראלית שלנו, לא בנויה רק על מהפכה מודרנית אלא על מסע עתיק שחוצה דורות.ואני ? אני חוליה קטנה בשרשרת הזאת שמחזיקה בה חזק כדי להעביר אותה הלאה. קרדיט לתמונה : Image by Ri Butov from Pixabay חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

זה ספר שבנה אותנו כאומה, האומה הישראלית, שהוציא אותנו ממצרים לא רק פיזית אלא גם נפשית והפך אותנו לעם עם עמוד שדרה מוסרי.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#תנ"ך #סבתא #אומה #נכדים

מעניין לראות איך עמים ותרבויות שונות מתייחסים להודיה – הם מזכירים לנו עד כמה היא חשובה, ואיך היא עוזרת לנו להתחבר לעולם ולהתפתח. לפעמים אני עוצרת לרגע ונושמת עמוק.באמצע המרוץ של החיים, בתוך כל מה שחסר, אני מזכירה לעצמי שיש לי כל כך הרבה על מה להודות. הסטואיים – פילוסופים מיוון ורומא העתיקה חידדו את החשיבות של הכרת תודה על מה שיש, גם אם זה לא מה שציפיתי או רציתי, כי בכל מצב מסתתר שיעור. הבודהיסטים שיקפו לי שהודיה היא תשומת לב להרגיש את הנשימה, את הרגע, את היופי שבפשטות. העמים הקדמונים הודו לאדמה, לשמש ולמים, והראו לי עד כמה אני חלק ממארג רחב וגדול ממני. והמקובלים חיזקו בי את ההבנה להודות על כל מצב כיוון שמתוך ההודיה אני מתחברת למערכת שלמה שמובילה אותי להתפתחות ולמימוש עצמי. כשאני שמה לב לכל זה, משהו בי מתרכך.ההודיה לא עוצרת אותי מלהשתפר להפך, היא נותנת לי כוח לגדול מתוך שלמות, לא מתוך חוסר. אז היום אני בוחרת להודות על הדרך, על האתגרים, על האנשים שלצידי, על כל צעד שמקדם אותי. כי ההודיה היא לא קו סיום היא הדלק שממשיך להניע אותי במסע החיים, ואפשרות להבחין בכל השפע בו זכיתי. ועל מה אתם מודים היום ?חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמאקרדיט לתמונה: Pixabay

מי באמת הסופר של החיים שלי ? יש אומרים על החיים שהם כבר נכתבו וידועים מראש הפרקים, הדמויות, ואפילו הסוף,  כאילו מונחים על דף שטרם קראנו. כשאני חושבת על זה, לא ממש חשוב לי אם הסיפור כבר שם איפשהו. מה שבאמת משנה זה איך אני בוחרת ללכת ביןהשורות, איך אני מוסיפה מילים, מוסיפה צבע, יוצרת לעצמי עולם שמרגיש אמיתי ונוגע. אני יכולה פשוט לגלול, לעבור מפרק לפרק מבלי להסתכל או לפתוח את העיניים, לחפש את הרמזים הקטנים, להתבונן בדרכים שמתפתלות ולבחור את ההרפתקה שלי בכל רגע. הסוף אולי כבר נקבע ומוכר למי שכתב את הספר. אבל כל דף שאני כותבת וחווה עכשיו הוא שלי וזה המסע שנצרב בזיכרון שלי. כי החיים הם לא רק היעד להגיע אל הסוף, הם על איך אני מרגישה, לומדת, מתפתחת, מתעצמת בכל צעד ובכל מצב שאני חווה בדרך. לכן, אם כבר הכל כבר כתוב, אני רוצה לבחור באיזה צבע לצבוע את השורות האלה, מה לסמן, מה להאיר, ואיך להפוך את הסיפור הזה למשהו שייחודי לי. הדרך פתוחה והמסע הוא שילוב של הבחירה שלי והכוונה שמגיעה אולי מעבר.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

בגשם, בקור, ובשמש הקופחת של הנגב ד"ר וילהלמינה כהן חרשה את המדבר בשביל הילדים שטיפלה בהם.חמש שנים (!) היא הייתה רופאת הילדים היחידה בכל הנגב, לבד.

כל המידע הזה על קהילת קהיר במאה התשיעית היה חדש לי והאיר את עיני.  זה ממש החזיר לי את הנשימה כשאני רואה איך זה בדי.אן.איי היהודי שלנו לדאוג אחד לשני, לשמור אחד על השני, לשמור על ערכי המשפחה וערכי הקהילה. זה ממש עושה לי ברור כמה זה קל לבנות חזון חדש לעתיד עם ישראל. קרדיט לתמונה: Zerida at English Wikipediaחפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

לזכור את מה שתמיד קיים שם יש אהבה שקיימת שקשה להסביר במילים.היא לא מתגלה כי קיבלתי משהו.וגם לא כי מישהו הקשיב לי, תמך בי, חיזק אותי.וגם לא כי הכול זורם כפי שרציתי. זו אהבה שלא תלויה בכלום.לא ברגש, לא בתוצאה, לא במצב הרוח.היא פשוט שם בידיעה עמוקה פנימית. אפילו כשכואב.אפילו כשנפגעתי.אפילו כשאני לא מבינה היא לא זזה ממקומה. זה לא תמיד גלוי, לא תמיד מורגש אבל כשזהמתגלה, זה חזק מהכול. יש שקט פנימי, כשנזכרים בה.אין צורך בהוכחות וגם לא בתשובות רק לשהותבה. לדעת ולהרגיש והכל באיזון.חפשו אותנו בפייסבוק : הפרויקט של אמא

כשחזרנו לארץ וטסנו בלילה וראינו את כל האורות מעל ישראל, פתאום הייתה לו הרגשה של הודיה, שבאמת זה שיש לנו מדינה זה ממש נס ולפני זה לפני הנסיעה הזאת הוא לא הצליח  להרגיש את זה ככה, כי הוא  גדל לתוך המדינה הזאתי מתייחס אליה כמובן מאליו.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#ישראל #מדינה #המסעלפולין

בין המצרים הוא תזכורת לאן מגיע עם שלא מצליח לראות את עצמו כעם אחד.  ואולי השנה – זו ההזדמנות לשנות את הסיפור. ולהפוך לעם אחד. לב אחד. עתיד אחד.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#בין המיצרים #עםאחד #שנאתחינםקרדיט לתמונה: Pixabay

אנחנו כאן בבית שלנו, אנחנו כמו משפחה.קרדיט לתמונה:  דוידי ורדי, מתוך אתר פיקיויקי#ישראלי #תאומים #רכבת

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים והמצור על העיר הגיע לסופו, שבועות ספורים לפני החורבן.הצום הוא זמן לחשבון נפש. לעצור ולבדוק מה איתנו ? מי אנחנו ? מה תכלית קיומנו כאן? מה הסיבות לכל מה שקורה כאן בינינו ? חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

אולי לכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם הזה, אפילו אם עדיין לא גילינו מהו. אולי זה תפקיד ענק ואולי פשוט תפקיד קטנטן, שיכול להתממש בכל מחשבה ופעולה. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#תפקיד #מחשבה #ייעוד

אני בוחרת לזכור, שאנחנו עם חזק. עם עם לב ענק, אנשים שלמרות הכאב מוצאים זמן להושיט יד, אומרים מילה טובה, מרימים אחד את השני והכי חשוב חוש ההומור הבריא של העם שלנו. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#עם #מילהטובה #לב

המלחמה האמיתית של ישראל היא לא רק מול אויב חיצוני, אלא היא על איך אנחנו מתייחסים במחשבות ובהתנהגות שלנו אחד כלפי השני. שורש הניצחון או הכישלון נמצא כאן ביננו בתוך הבית. חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא#חרם #ילדים #אויב

וזה מה שהכי מטורף והזוי שדווקא עכשיו, כשהכל בוער פה בישראל אנשים בוחרים לחזור לארץ.חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

ואתם ? שמתם לב באיזה תדר היום אתם רוטטים ? ואיך אתםמשפיעים על הסביבה שלכם היום ?חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא