ישיבת רמת גן- צפרא טבא

כסה את עין הארץ כו' י"ל ב' פירושים שבנ"י מכסין השגחה החיצוניות בגשמיות. רק להיות ניכר חיות הפנימיות בכל דבר. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים האירו פני תבל עד שנתגלה הקדושה בכל מקום עד שגם האומות ראו שלא בטובתם כמ"ש וירא בלק. וחרה להם ע"ז כמ"ש פן יראה בעיניו כו'. ועוד יש פי' שבנ"י בעבודתם צריכין להסתיר נקודה הפנימיות מלכותו ית' אשר בכל משלה והשגחתו ית' נסתר בכל דבר ובנ"י צריכין לשמור נקודה זו. והענין כפי מה שאדם שומר כח פנימיות שבו שלא להשתמש בו לגשמיות. כמו כן נשמר ואין שולט מגע נכרי בפנימיות. וכל מה ששולטת עין רע שלהם בקדושת ישראל הוא ע"י חסרון שמירת הפנימיות כנ"ל. וז"ש כסה כו' עין הארץ היא השגחה האמיתיות כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'. ומצינו שיוסף הגין שלא יביט עשו ברחל והוא כענין הנ"ל. וב' אלו הפירושים הם ענין אחד שכפי מה ששומרים חיות הפנימיות שלא להשתמש בו לגשמיות ממילא מעלין החיות שבכל דבר לשורשו עד שמתבטל כל החיצוניות כמו שיהי' לעתיד שלא יהי' כלל חיות רק לסטרא דקדושה. וזה העיקר שחרה לבלק ובלעם כי רצו שבנ"י שיצאו ממצרים ילכו לדרכם ולא יכנסו בתיקון הגשמיות. אך ואעפ"כ והוא יושב ממולי דוקא כנ"ל:

ב"ה חקת בלק פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בור הוא מים מכונסין ובאר הוא מעין נובע. ובכל איש ישראל יש נקודה חיות דכתי' ויפח באפיו כו'. רק האדם צריך למצוא זאת הנקודה. והוא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה. וזה שתה מים מבורך והיא העבודה בימי המעשה. ובש"ק ונוזלים מתוך בארך שנפתח המעין ובא אור חדש והיא נשמה יתירה. באר חפרוה שרים הם הצדיקים שהם שרים לבם ברשותם. כרוה נדיבי עם חפירה הוא למצוא מעין נובע וכרי' הוא להוסיף עומק. כי למצוא התחדשות הוא על ידי הצדיקים ואח"כ יכולין כל אחד למצוא יותר ע"י הנדיבות והתשוקה שיש בכל איש ישראל. במחוקק כי כל רצון עושה רושם וחקיקה בלב וצריכין להתחזק לבטוח בה'. שבדרך שרוצין לילך מוליכין. ולכן מי שיש לו רצון אמת צריך לבטוח בהש"ת שיעזור לו וזהו במשענותם. וממדבר מתנה מדבר היא הנהגה שמנהג האדם כל מעשיו אחר נקודה רצון הנ"ל בימי המעשה עי"ז זוכה בשבת למתנה דאיתא מתנה טובה בבית גנזי הוא ש"ק והגניזה הוא בימי המעשה כי המעשה הכנה לשבת והם ב' מדריגות טהרה וקדושה כמ"ש בזוה"ק טהרה היא מסטרא דטמא שרואין להיות טהור ומנוקה שלא להתלכלך במעשים שמביאין טומאה והוא ע"י ביטול להאחדות כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. שהשי"ת ברא בעולם טומאה וטהרה כדי לראות שאין דבר נפרד. כיון שע"י הביטול חוזרין להיות טהור והוא ראי' על אחדותו ית'. והיא עבודה. ובשבת כתיב ויקדש אותו שמתחדש החיות בכל דבר מעולם העליון כנ"ל פי הבאר:

במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח כו' וכן הוא בזוה"ק דפליג על שבת שנק' שלום ואחיד במחלוקת ע"ש. כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבנ"י כמ"ש כשם שאין פרצופיהם שוה כך אין דיעותיהם שוות. והענין עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על המשנה אם אין אני לי מי לי כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עכ"ז כשאני לעצמי מה אני שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ דפח"ח. וענין זה נוהג בעולם שנה נפש. כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות לכן הוא קיום כל הימים כדאיתא באת שבת באת מנוחה ונגמרה המלאכה כי אם אין שלום אין כלום. וכמו כן בנפשות כל נפש יש בו ענין מיוחד ובנ"י הם הכלל. אעפ"כ בבנ"י עצמם יש ג"כ צדיק הכולל כל הפרטים כדאיתא שיהי' יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד וכמו כן בעולם ציון מכלל יופי שיש בכל מקום ענין ויופי מיוחד. וארץ ישראל וביהמ"ק הי' בו שורש כל מיני יופי של כל המקומות. והנה כן עשה השי"ת שיהי' מקודם ששת ימי המעשה ואח"כ יהי' חיבור אחד מכולם. וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתי' והב בסופה אהבה בסופה זה הוא מלחמת ה' לש"ש ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא ואז מתקיים כמ"ש עושה שלום במרומיו. והנה מרע"ה ואהרן המה הראשים הכוללים כל נפשות בנ"י כמ"ש בגמ' ומדרש מה טוב כו' שבת אחים גם יחד כו' כטל חרמון כו' שם צוה ה' את הברכה כו'. כמו שביהמ"ק הי' הברכה לכל המקומות כן אחים הללו המשיכו הברכה לכל בני ישראל. וכתי' גם יחד הוא כשכל בנ"י נתאספו והי' האחדות בהם אז חל עליהם הברכה משני שדיים אלו כדכתי' שני שדיך כו'. וגם זה אמת כי בכל עת שיש אחדות בבני ישראל מתעורר כחות אלו של משה ואהרן. ובגמ' דהוריות דרשו שמן המשחה צנצנת המן ומקלו של אהרן נגנזו ולמדו משמרת משמרת דורות דורות ע"ש פי' שכחות שהמשיכו מרע"ה ואהרן נשאר נגנז לדורות. וגם בשבת קודש שיש האחדות בישראל מתקיים שבת אחים גם יחד כדאיתא שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים. וגם פריסת סוכת שלום שהוא מדת אהרן. ובמד' ואהרן מה הוא בשעה שיצק שמן המשחה על ראשו נזדעזע שמא מעלתי דכ' על בשר אדם לא ייסך כו'. ממשמע שנא' כן. א"כ אהרן אינו בכלל בשר אדם. כי מלאך ה' צבאות הוא. וז"ש ואהרן מה הוא כי לא ידעו קרח ועדתו מהותו של אהרן הכהן כדאיתא במד' שלח שאמר פנחס הכהן מבקש נראה ואינו נראה ע"ש. ובמדרש שנחלק קרח על מצות ציצית ומזוזה. דכ' ה' אורי וישעי שבנ"י צריכין להמשיך כחות עליונים מהארת הנשמה. ומרע"ה ואהרן המשיכו אלה הכחות לדורות. וזה שנזדעזע שמא מעלו. רק השי"ת הסכים עמהם ונשאר לנו ע"י המצות לעורר בכל יום אלה הכחות כי הטלית הוא מעין בגדי כהונה של אהרן לעורר חסד ה'. וע"ז מבקשין הראנו ה' חסדך הוא אהרן שבזכותו כתיב עין בעין נראה אתה ה'. וכ"כ בציצית וראיתם אותו דכתיב אתה הראת לדעת. שיש בבנ"י כחות חיצוניות ופנימיות. הטלית ובגדי כהונה הם בהתגלות ה' אורי. והדעת בפנימיות בחי' תפילין ומזוזות שמות הקודש הנחקקים בפנימיות בני ישראל וע"י אלה המצות יכולין לבוא אל הדעת כמ"ש למען תה' תורת ה' בפיך. וזהו וישעי בחי' משה רבינו ע"ה מושיען של ישראל וז"ש וישעך תתן לנו שהוא דביקות בעצם הנפשות בפנימיות הדעת כנ"ל. ועל זה כתיב שלח אורך ואמתך בחי' משה רבינו ע"ה ואהרן כנ"ל. והנה אות המטה של אהרן הי' להודיע כי כחות מרע"ה ואהרן הוא משמים דכתיב בוטח בעשרו יפול וכעלה צדיקים יפרחו וזה נתקיים במחלוקת קרח שהי' לו מפלה ופרח מטה אהרן. [וכן מצאתי ג"כ ברבינו בחיי וגם בילקוט]. ופי' הפסוק כי הצדיקים הם כעלה שהיא רכה ודקה ועי"ז עצמו יש להם חיות וכח חדש בכל עת שהם דבוקים בשורש ע"י הביטול כדכתי' ואהרן מה הוא. אבל הבוטח בעשרו והוא קשה כעץ נופל. וכתי' מטה אהרן בתוך מטותם כמ"ש לעיל שבת אחים גם יחד שכחו של כה"ג הוא כשכל בנ"י מתאספין ונעשין אגודה אחת אז חל עליהם כלי מחזיק ברכה. והסיוע היורדת משמים. וקרח התחזק רק בכח עשרו שלמטה. ועיין בס' נועם אלימלך שפי' כן ויקח ואתפליג ע"ש. והנה במשנה סופה להתקיים וביארו בגמ' במחלוקת שמאי והלל מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים למה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם שנוחין ועלובין היו ע"ש בעירובין. והענין הוא עפ"י מ"ש במ"א דכתבו חז"ל שעלה במחשבה לברוא במדה"ד וראה שאין עולם מתקיים ושיתף מדה"ר. ובארנו כי לא הי' שינוי ח"ו רק שכן הי' הבריאה שיהי' בכל דבר תחילתו סדר הדין ובגמר ישתתף מדת הרחמים. ופי' אלו ואלו דברי אלקים חיים שב' הדיעות מתקיימים בשמים רק בעוה"ז הלכה כב"ה. ובשם האר"י ז"ל איתא סופה להתקיים כי לעתיד יהי' הלכה כב"ש. והוא כנ"ל סוף מעשה במחשבה תחלה. כי בודאי כמו שעלה במחשבה כך יהי' רק בנתיים בעוה"ז מתנהג בשיתוף מדת הרחמים. וקרח שרצה שיגמור בפועל במדת הדין שהוא מדת הלוים וזה א"א. וכן איתא כי הלוים הוא התעוררות הראשון אבל הגמר צריך להיות בחסד כדאיתא שמאלא אתער וימינא עביד. ובודאי המחלוקת של קרח היה צריך להיות רק שלבסוף יבטל עצמו אל האמת. ועיין בזוה"ק בראשית באריכות ענין קרח ושמעתי ממו"ז ז"ל כי מוכן הי' קרח להיות ראש ללוים כמו אהרן כ"ג לכהנים אלא שדחק את השעה כו'. ונראה כי עתה זכה אהרן לקבל מדריגת קרח כדאיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וי"ל דשניהם נתקיימו בכאן כדאיתא בחובת הלבבות כי המלשין על חבירו נותנין עליו חובות חבירו וזכיות שלו נותנין לחבירו ע"ש. ולכן כתיב אח"כ הנה נתתי. [בשמחה שניטל מאהרן כל הרשימה שהי' לו מחטא העגל] וניתן לו תרומה ותרומת מעשר. ועיין ברע"מ כי תרומה מסטרא דחסד ותרומת מעשר מסטרא דדינא נראה שזה הי' מוכן ללוים אם הי' קרח ראש להלוים. ועתה ניתן הכל לאהרן. ומכאן נראה בעליל מאמר חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום שאהרן זכה בכל בכח השלום שהי' לו. ומתחלה כתיב אהרן אחיד הלוי ופרש"י שהי' ראוי להיות לוי ולא כהן ונתן לו מרע"ה הכהונה. וזה הי' בטובת עין של משה רבינו ע"ה. ועתה קיבל בחי' הלוים מקרח וזכה בכל:

במדרש יש שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים אלו המרגלים כו'. נראה כי המד' בא למעט ולהקטין החטא שלהם כי הי' שליחות שלהם בהתלבשות והסתרות כנראה בפסוק שניתן להם שמות אלו על שם השליחות. וכמו כן בעשו וישמעאל להיפוך שהי' להם לבושים טובים ואעפ"כ קלקלו מעשיהם ואלו המרגלים שהיו מקודם צדיקים ואח"כ לא יכלו לקיים זה השליחות כראוי כאשר חכמים הגידו בשליחות מרגלים דיהושע ותצפנו כו' שפינחס לא הי' צריך להסתיר שנק' מלאך כו'. הענין הוא כי המלאך אין לו רק השליחות לכן נקרא מלאך. כמו כן כל עובד ה' הכ"ג והנביאים שנק' מלאכים הוא ע"ש הביטול כל הגוף אל השליחות כמ"ש נותנים נפשם בשליחותם. וגם במלאכים יש להם כמה שמות לפי השליחות כידוע. כן הכא משמותיהם מוכיח המד' כי הי' שליחות קשה. רק אם הי' נותנים נפשם ממש לדמות למלאכים היו מצליחין בשליחותן ואין זה דבר נקל לאדם להיות כמלאך:בפסוק והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה. סמיכות הפ' למרגלים כי ניחם אותם השי"ת בעבור כי תרעומתם הי' שולא להית נחותי דרגא, דמעיקרא דור המדבר הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים. ובחי' א"י הי' לחם מן הארץ. ואמר הכתוב כי באכלכם לחם מן הארץ ביותר יוכלו להרים תרומה. כי חשוב לפניו ית' מה שמרוממין בחינת השפלות אליו ית' שבעבור זה הי' כל ירידת האדם מעולם העליון לעוה"ז. וכמו כן הי' נחשב למרגלים כיורדין משמים לארץ ובחי' דור המדבר הי' רק התורה הקול יעקב עיקר בחי' בנ"י. אבל בביאותם לארץ התחילו המלחמות עם עמלק בחי' ידים ידי עשו. ולזה צריכין התרוממות כמ"ש במ"א בחי' כאשר ירים כו' ידו וגבר ישראל. וזה ענין כל התרומות גורן. וחלה קרוב יותר להאכילה וחשוב יותר כמ"ש בגמ' דמקרבא הנייתא. וגם איתא בספרים כי באכילה עצמה צריכין להרים הניצוצות שע"ז נאמר באכלכם ממש תרימו כו'. ועכ"פ קודם האכילה שעל רמז זה תקנו נטילת ידים קודם האכילה כי העיקר מזון הנפש הוא התורה ואכילה הוא קיום הגוף צריכין מקודם ליטול הידים לבטל אותם להפנימיות בחי' הקול יעקב כנ"ל. וז"ש באכלכם כו' תרימו תרומה רמז לנטילת ידים קודם אכילה כנ"ל. וזה שרמזו ז"ל מפני סרך תרומה. ומשום זה צריכין לדבר דברי תורה על השולחן לחבר האכילה אל התורה כנ"ל:

במדרש גם חושך לא יחשיך ממך כו' משל כו' כלי הדיוטות כו' פי' שמצדו ית' אין חושך בעולם רק השי"ת העלים האור בעוה"ז כדי שיהי' לנו במה לכבד אותו ית' למצוא אור הגנוז בעולם ומצד זה אינו דומה להמשל. כי גם אורן של צדיקים ממנו ית' הוא. כמ"ש אתה תאיר נרי. רק העבודה למצוא אורו ית' בעולם. וברש"י ז"ל שתהי' שלהבת עולה מאלי' והוא כנ"ל שלכך נאמר בהעלותך כי השי"ת ברא עולמו באור שזה תחילת הבריאה יהי אור. רק שהאדם צריך לחבר כל הדברים ליחד אותם בשורשם וממילא מאירים מאליהם וגוף ההדלקה אין מעשה האדם רק עליות הנרות והכלים להאור. וכ' בית יעקב אש כו' יוסף להבה פרש"י ז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק. והפי' כי התורה היא אש והיא למעלה מהטבע בחי' יעקב שצורתו חקוקה בכסא ולכן אין יכולין הנבראים לקבל הארת התורה רק ע"י התלבשות והוא בחי' יוסף לחבר וליחד כל המעשים לאור התורה ועי"ז שולט כח אש התורה מרחוק. והכלל כי יש עומק רום ותחת כי השי"ת הוא א"ס ואין תכלית. ובחי' אין תכלית היא עבודת האדם שיהיו נמשכים כל מעשיו אחר מלכותו ית'. וכפי עבודה זו זוכין להמשיך בחי' א"ס כי כן תלה הבורא ב"ה וב"ש זה בזה. וכן פי' אא"ז מו"ר ז"ל ענין האור שמאיר ע"י שדבוק בפתילה שע"י התדבקות האש בפתילה מעלה שלהבת יותר כו' ע"ש דפח"ח:

במדרש איש על דגלו כו' נרננה בישועתך נתאוו בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. ימלא כו' כל משאלותיך כו'. כי בודאי תיקון האדם כראוי לאיש הישראלי לתקן כל הקומה גוף ונפש בתכלית השלימות א"א רק בעזר ישועות הבורא ית'. ולזה הי' בנ"י מתאוין לזכות להיות במקום המנוחה ודביקות גופם בשורש נשמתם עד שיזכו להיות נמשך אחר בית אבותם שכ' האבות הן הן המרכבה. וזכו לזה בענין הדגלים שהם כמו מלאכי השרת שגופם מזוכך רק לעשות רצון קונם. וכמו כן יש מזה גם עתה כפי השתוקקות האדם ליישר כל מעשיו זוכה אל המנוחה דכ' ימצאהו בארץ מדבר כו' ולא הי' להם רק הרצון. יסובבנהו בענני הכבוד. יבוננהו בארון תוך הדגלים שהוא השראת אורו ית' מלבר ומלגאו. וכמו כן נמצא מזה בכל עת ע"י העבודה בימי המעשה מתקיים בשבת הארות אלו שנק' יום מנוחה כמ"ש על דגלו יחנו. יסובבנהו כמ"ש פורס סוכת שלום יבוננהו הוא הדעת וההשגה שניתוסף לבנ"י בשבת כמ"ש נשמה יתירה ניתוסף לאדם. והשבת הוא באמת מתנה מה' שהוא הישועה שהשי"ת עוזר להמיחלים לחסדו לבוא אל השלימות שא"א להיות בכח האדם בלבד. וז"ש נרננה בישועתך. והמד' מפרש עוד פי' עמוק מזה בדיוק הלשון על דגלו כמו ששמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל על אמרם המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. ולא אמרו המענג עצמו בשבת. רק שיהי' עיקר השמחה והנייחא לאדם מזה שהוא עת רצון ונייחא לפני הבורא ית' כי בו שבת כו'. וז"ש איש על דגלו כו' יחנו בנ"י. פי' זאת יהי' עיקר המנוחה מה שמתקשרין כל אחד במקום שורשו להיות מרכבה לבוראם. וכמ"ש במד' בישועתך דייקא כו'. ועי"ז ימלא כו' כל משאלותיך כנ"ל בשבת כפי מה שאדם מבטל כל רצונו ושמח בישועתו ית' יותר מהכל. על ידי זה ממלאין לו משאלות לבו:

במד' מות וחיים ביד לשון כו' לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר אל תונו כו'. הענין הוא כמאמר חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שהתורה ניתנה לכלל בנ"י שהיו באחדות כמ"ש ויחן שם ישראל פרש"י בלב א'. וזה הוא כוחן של בנ"י כי זכות האבות הם לתקן הג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ולגבור הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם ע"ז ג"ע ש"ד. וזה נאמר בפרשיות הקודמין. וידוע כי חטא לשון הרע שקול נגד כולם. והיפוך זה ואהבת לרעך כמוך זה העמוד זכו בנ"י בעצמם. ובזה הכח נתקרבו להתורה. ופרשה זו מכוונת לזה כי מצות השמיטה הוא לבוא אל האחדות. לפי' הפשוט שיד עשירים ועניים שוה בשמיטה. ולבד זה עיקר המנינים שבתורה שמיטין ויובלות הם בחי' האחדות. שהספירה והמנין מאחד המספר. וכן ספירת העומר שהיא הקדמה לקבלת התורה. ובמד' ויקרא גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו' לשמוע בקול דברו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני שע"י בחי' האחדות מתעורר כח קבלת התירה לבנ"י והתורה מיוחדת לבנ"י והיא עץ החיים ממש. וזהו לשמוע בקול דברו כדכתי' הקול קול יעקב. אבל מקודם צריכין לתקן המעשים וזהו עושי דברו להטות כל המעשים להנהגת הבורא ית'. ובמקום הזה יש תערובות שצריכין לברר. וע"ז נאמר מו"ח ביד לשון שבזה יש שליטה לידי עשו. לכן נלחמו בנ"י עם עמלק קודם קבלת התורה והעצה לתקן העשי' היא ע"י האחדות:

ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' המוציא אתכם מא"מ כו'. ברש"י ז"ל והמוסר עצמו לא ימסור ע"מ לעשות לו נס שכל המוסר ע"מ כו' אין עושין לו נס. קשה הטעם דהל"ל טעם הפשוט שיעשה המצוה לשם שמים. ונראה כי באמת עיקר קידוש שמו ית' הוא בזה שיהי' נעשה הנס באמת. וזה הנס בא ע"י שמוס"נ באמת לשמו ית' בזה גורם קידוש שמו ע"י הנס. ובאמת הקב"ה חפץ בכך שיגרמו בנ"י להמשיך שורש הנסים. וז"ש המוציא אתכם מא"מ כו' שעיקר קידוש שמו ית' ע"י ביטול הטבע לפרסם השגחתו ית' בעולם. וזה בא ע"י מס"נ של בנ"י שמבטלים טבעם לש"ש כנ"ל: