השמאן והשחקן | עם שי אביבי ושמואל שאול

שי ושמואל בודקים כיצד להתמודד עם חרדות קיום יומיומיות, כמו הודעה מלחיצה ממנהל הבנק, דרך הכלים של השמאניזם העברי המשתמש ב"קודים" של מילים לשינוי תודעה. הם מתנסים בתרגול הקוד "אני ראשון, אני אחרון", המאפשר לאדם להתעלות מעל המציאות הגשמית ולדלג בין עולמות תודעתיים . התהליך דורש מהאדם לוותר על האגו והפריבילגיות של ה"ראשון" ולהסכים להיות "אחרון", כלומר: להתחיל מחדש במדרגה גבוהה ובהירה יותר, במטרה להפוך את תחושת החסר לתנועת הוויה עוצמתית של חיבור ואמונה.

שי ושמואל צוללים אל תוך האתגר המורכב של הבנת האחר, גם כשהוא מחזיק בעמדות המנוגדות ביותר לשלנו. שי מתאר את המאמץ להזדהות עם דמויות קיצוניות ולאומניות, בעוד שמואל מציע תרגול רוחני של הקשבה נקייה ללא שיפוטיות, מתוך הבנה שאג'נדות קיצוניות הן לרוב מענה לצורך רגשי עמוק. השיחה חושפת כיצד השלת ה"אני" והסכמה לראות את העולם דרך תודעה של אדם אחר אינן רק כלי משחקי, אלא דרך להרחבת החמלה והאנושיות שלנו בתוך מציאות מפלגת.

שי ושמואל חוקרים את תהליך החניכה השמאנית דרך היכולת האנושית לבחור את הווייתנו בכל רגע נתון. דרך פנטזיית החופש של הבוהמיין על הווספה, הם בוחנים כיצד שחרור מאחיזה מאפשר לנו לנוע בין זהויות שונות. הפרק מעניק כלים פרקטיים לשינוי תודעתי מהיר דרך כוחה של הכוונה, תוך העמקה במשמעות הרוחנית של הביטויים "אהיה אשר אהיה" ו"הינני", ומזמין את המאזינים לעבור מהתבוננות פסיבית על החיים להשתתפות פעילה כמהות אחת עם הטבע והסביבה.

שי אביבי ושמואל שאול דנים במושג הזמן ובקושי הרגשי שבאובדן רצף הזיכרונות ככל שמתבגרים. לקראת יום הלדתו, שי משתף בתחושת עצב על כך שחוויות משמעותיות מחייו, כמו ילדותם של ילדיו, נמוגות מאחוריו כשובל של סירה, בעוד שמואל מציע זווית שמאנית הרואה בזמן הזדמנות(מהשורש המשותף בעברית) וקורא לנוכחות מלאה ברגע הזה כדי להעריך ימים ולהכניס בהם יותר אור. הם בוחנים כיצד ניתן לשבור את התפיסה הקווית של הזמן, להשתמש בזיכרונות חיוביים ככלי להעצמה בהווה, ולתרגל את התחושה ש"כבר הגעתי" כדי להפסיק לרדוף אחרי העתיד ולחיות את הרגע במלואו.

הפרק מפגיש בין עולם הבמה לעולם השמאני דרך שיחה על כוחה של הטרנספורמציה והנוכחות ברגע. שי ושמואל מסבירים כיצד אמנות המשחק יכולה לשמש ככלי ריפוי המאפשר לאדם לחקור רבדים נסתרים בנפשו.  דרך סיפורים אישיים ותובנות על יצירה, הם מראים כיצד הקשבה עמוקה וחיבור לאינטואיציה מאפשרים לכל אדם להפוך ל"שחקן" בחייו שלו – לא במובן של זיוף, אלא מתוך בחירה מודעת וחופש פנימי.

שי ושמואל צוללים אל הנושא המורכב והמסקרן מכולם: רגע המוות.  האם ניתן להתכונן לרגע שבו הנשמה עוזבת את הגוף, ואיך הופכים את הסוף הבלתי נמנע לכלי עבודה שמעצים את החיים עצמם?

שי ושמואל מדברים על המלחמה היומיומית שלנו בין הניסיון להשיג דברים בכוח לבין היכולת פשוט להרפות ולתת לדברים לקרות. החל מסטירה אחת ששי לא מתחרט עליה ועד לילדים שמשיגים "סוס מעופף" במשחק מחשב בלי להזיז אצבע – הם בודקים למה כל כך קשה לנו פשוט לקבל. הם מסבירים איך למצוא את האיזון בין חסד לגבורה, למה מחלה היא בעצם "מכתב מהנשמה", ואיך אפשר להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים באמת ראויים לשפע של העולם בלי להרגיש חייבים לאף אחד.

*פרק זה הולקט לפני תחילת המלחמה נגד איראן. אנחנו רוצים להמשיך ולתת לכם תוכן שישכיח מעט את המציאות וייתן לכם קצת נחת.* שי ושמואל דנים בעידון המחשבה ככלי לשיפור המציאות הגשמית. שמואל מסביר כי העולמות העליונים והמעודנים אינם נמצאים במקום מרוחק אלא קיימים כאן ועכשיו, ונגישותם תלויה רק ביכולתנו להרחיב את טווח התדרים של התודעה שלנו.  המטרה המרכזית של המסע הרוחני היא "לדשן את הגן", כלומר, לעלות למציאות גבוהה יותר כדי להביא משם תובנות, יצירתיות וריפוי בחזרה לעולם העשייה. במהלך השיחה הם מציגים כלים פרקטיים כמו תרגיל "אליסה בארץ הפלאות" למעבר בין ממדים, ואפילו שימוש במקלחות קרות כדרך לחיזוק הגוף והתודעה.  הפרק מדגיש כי היכולת לנוע בין העולמות נועדה להפוך את חיי היומיום שלנו ליותר מוארים, פורחים ומשמעותיים.

שי ושמואל יוצאים למסע אל תוך מושג התודעה. הם בוחנים את השאלה: מה קורה כשאנחנו "יוצאים מהקופסה" של המחשבה הרגילה? הם מתמקדים במושגים של יעילות והתקדמות מבחינת הנשמה, ולאו דווקא במובן החומרי או הקרייריסטי שאנחנו רגילים אליו, אלא בצמיחה פנימית; למשל, מה דרכים שבהן ניתן להרחיב את התודעה, להבין את תפקידנו בעולם מעבר לתפקידים שאנחנו משחקים ביומיום, ואיך המסע הזה משנה את האופן שבו אנחנו חווים את המציאות?

בפרק זה חותמים שמואל שאול ושי אביבי את הטרילוגיה העוסקת במסעות שמאניים, כשהפעם המיקוד הוא בחיבור שבין המרחבים האינסופיים של התודעה לבין הקיום המקומי והיומיומי. הם דנים במתח שבין הצורך האנושי לצאת למסעות רחוקים לבין היכולת להישאר נוכחים ומחוברים לכאן ולעכשיו. שמואל מסביר כיצד הכלים השמאניים מאפשרים לאדם להביא את הידע והריפוי שנמצאו במרחבים ה"רחוקים" אל תוך המציאות הביתית והמוכרת, ובכך להפוך את חיי היום-יום למקודשים יותר. שי משתף בפרספקטיבה שלו על הניסיון למצוא את האיזון בין הסקרנות לחקור עולמות נסתרים לבין האחריות והחיבור לשורשים, למשפחה ולמקום הפיזי בו אנו חיים. 

בפרק זה ממשיכים שמואל ושי את צלילתם אל עולם המסעות השמאניים, כשהפעם הדגש עובר מהטכניקה הבסיסית אל המהות של "הליכה בדרך" והזיכרון החתום בגוף. הם בוחנים כיצד חוויות המסע אינן נשארות רק כזיכרון שכלי, אלא מוטמעות ברמה התאית והפיזית, ואיך הגוף משמש ככלי קיבול וכמצפן לתובנות הרוחניות שנאספו.  דרך הדיאלוג המשותף, הם מדגישים כי היציאה למסע היא רק ההתחלה, והאתגר האמיתי הוא היכולת לשמר את ה"זכרון החתום" הזה ולפעול מתוכו בתוך המציאות המשתנה, תוך יצירת גשר בין העולמות הנסתרים לבין חיי המעשה.

שמואל ושי פותחים את החלק הראשון בסדרת השיחות על מסעות שמאניים, כשהם מתמקדים בשאלה הקיומית: "האם אני מוכן ללבוש את עצמי במלאות"? במהלך הפרק, הם בוחנים את המהות של המסע השמאני ככלי לחקירה תודעתית, המאפשר לאדם לצאת מגבולות המציאות היומיומית כדי למצוא ריפוי, הדרכה וחיבור עמוק יותר לעצמו.  הפרק מזמין אתכם להבין שמסע שמאני אינו רק טקס רוחני, אלא הזמנה לאומץ פנימי – היכולת להכיר בכל חלקי הנפש ולחיות מתוך כנות ומודעות גבוהה יותר.

כוונה ויכולת להתאמן בעידון התודעה

כלים להתבונן במציאות בקונטקסט רחב

האם אפשר להיפגש בחלום? כמה משפחות יש לנו בעולם החלימה? ולמה ראש הממשלה היה עצוב בחלום של שמואל שאול?

חלימה, כמפתח לבריאות טובה

איך הבריאה מתגשמת דרכי?

על הוויה של הסכמה להיות

הדינמיקה שבין אור לכלי

מהו אור קבלי, איך אפשר למשוך אותו?

על היכולת של השמאן לחרוג מעצמו ולהיות כל דבר

שי ושמואל מתחילים את המסע השמאני