פרק 11 - על מחירי תחרותיות וביקרותיות עם מיה לויט פרנק

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form מיהם ה"אנכיסטים"? (רמז: כולנו) ואילו מחירים הם משלמים על התחרותיות והביקורתיות? עם מיה לויט פרנק תחרותיות. אנחנו נולדים לתוכה. וקשה מאד לדמיין עולם נטול תחרות בחיינו. מגילאים צעירים משווים ביננו, מכתירים מנצחים, מהללים את ה"הכי". התלמידה הכי טובה. הילדה הכי יפה. הרץ הכי מהר. התלמיד הכי מבריק במתמטיקה. מגיל צעיר, אנחנו נחשפים לסולם, שבראשו נמצא איזה אחד שהוא "הכי" ומתחתיו סתם ילדים. ילדים סתם. שגדלים להיות סתם אנשים. אנשים סתם. אנחנו. חלקנו נאבקים להוכיח שאנחנו ראויים, מחפשים את הדבר שאנחנו הכי הכי בו, מתאמצים בטיפוס. וחלקנו האחר? פשוט מוותרים. למה להתאמץ? רק ל"הכי" יש מקום, וזה מקום אחד, ומה הסיכוי שאני מכולם? אז פוס ולא משחקים. פרפקציוניזם. זוכרים את התכונה הסקסית שבראיונות עבודה מאפשרת לנו להתחמק באלגנטיות מהשאלה "מה התכונה השלילית שלך?". אני דנה ואני פרפקציוניסטית. כלומר, בדימוס, כלומר עובדת על זה. ואני מלווה אנשים שברובם נגועים באותה תסמונת. ולפרפקציוניזם יש נגזרות: היי ודאון (במצבי הרוח וגם בעשיה). רגע אתה בשיא, מקבל את "המנה" כשהגעת לפסגה ובשנייה הבאה אתה כבר down the hill. הכל או כלום. או שאני מלכה או שאני אפס. אין באמצע. הפרפקציוניזם מלווה את התחרותיות ואת ההשוואתיות והיא צועדת יד ביד עם בת הלוויה משביתת השמחות - הביקורת. איזו ביקורת אתם שואלים? זו הבונה או זו ההורסת? "ביקורת בונה רק את נותן הביקורת" אמרה מיה לויט פרנק. אין ביקורת טובה או חיובית או בונה. ביקורת תמיד מכווצת. הביקורת שנתקלנו בה בחיינו נטמעה כל כך, שהפכה לקול פנימי שלנו, מלקה, מצליף. רק ש... ככל שאנחנו מבוקרים יותר כך גם היכולת שלנו לנוע, לפעול - פוחתת. שוחחתי עם מיה לויט פרנק, פסיכותרפיסטית ומנהלת ביה"ס לאימון במכון אדלר על מחירי הביקורת והתחרות, על סולם אנכי שמייצר סבל ועל חלופות אפשריות: עידוד, למידה ושיתוף פעולה. זה לא פשוט להחליף שפות. זה לא פשוט לנפץ פרדיגמות בסיסיות. זה לא פשוט וזה לא בינארי, אבל זה כן אפשרי. וכמו כל דבר, זו עבודה שדורשת אימון. קחו לכם שעה ותקשיבו לזה באוזניים כרויות. זה תקף לכולנו. וכשמתחילים להתאמן על עידוד במקום ביקורת על בקשה במקום תלונה על למידה במקום תחרות - החיים משתנים.