פרשת בהעלותך: להיות אנשים שמעלים אור

בפרשת "בהעלותך" התורה פותחת בציווי להדליק את מנורת המשכן, אך חז"ל מגלים לנו שלא מדובר רק בהדלקת אור פיזי, אלא בשליחות עמוקה הרבה יותר: להעלות אנשים, לחזק נשמות ולהדליק אור גם בלב של האחר. בפרק נעסוק בשאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם אנחנו מוסיפים אור לעולם או חלילה חושך? דרך רגעי השבר של משה רבנו, נגלה שגם האנשים החזקים ביותר מגיעים לפעמים לקצה. משה, גדול המנהיגים, מודה בכאב: "לא אוכל לבדי". ומתוך הזעקה הזאת עולה מסר עצום לדור שלנו, דור שבו אנשים רבים נושאים הכול לבד, מפחדים לבקש עזרה ומרגישים שהם חייבים להחזיק מעמד בכל מחיר. התורה מלמדת אותנו שכוח אמיתי איננו להסתיר חולשה, אלא לדעת לשתף, להיעזר ולתת לאחרים להיות שותפים למסע. עוד נדבר על תגובתו המדהימה של משה כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ועל ההבנה שמנהיג אמיתי לא מפחד שאחרים יצליחו, אלא שמח להגדיל את האור סביבו. דווקא בתקופה שבה כל כך קל לבקר, לקנא ולהקטין, פרשת "בהעלותך" מזכירה לנו שהשליחות הגדולה ביותר של האדם היא להיות מקור של תקווה, פרגון, חיזוק ואנושיות. כי בסופו של דבר, החיים לא נמדדים רק במה שהשגנו, אלא בכמה אור השארנו אחרינו.