חוכמת המעגל

  מה קורה כשהדברים לא מסתדרים כמו שתכננו ? כשאנחנו משקיעות, מתכננות, מחזיקות, ובפועל המציאות הולכת לכיוון אחר לגמרי?   בימים אלו של מלחמה, חוסר ודאות ושגרה מעורערת, השאלות האלה נעשות רלוונטיות יותר. אנחנו מוצאות את עצמנו נדרשות לסגל תנועה אחרת, בבית ובעסק.   בפרק הזה אני משתפת רגע קטן של ייאוש, כשהמציאות לא הסתדרה כפי שקיוויתי. רגע שבו הבנתי שאין לי שליטה, רגע שהוביל לתנועה אחרת.   נדבר על המתח בין הקו למעגל, על ייאוש שלא מסמן סוף אלא התחלה, ועל האפשרות להרפות אל תוך מה שקורה, גם כשזה לא מה שדמיינו.   נבין למה דווקא עכשיו, ובכלל בעולם המודרני, התנועה המעגלית היא קריטית ליכולת שלנו להתקדם, דווקא במציאות שבה הדברים לא הולכים לפי התוכנית.   האזנה נעימה.     מוזמנים לכתוב לי :     בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75 באינסטגרם:https://rb.gy/04tow במייל: [email protected]    

כשאני פוגשת את ד"ר שלי אינגדאו, אני תמיד יוצאת עם לב מלא השראה. הפעם נפגשנו כדי לדבר על חג הסיגד המתקרב, כל אחת מנקודת המבט שלה: אני על גוף, נפש והנשמה בחג הסיגד, וד"ר שלי אינגדאו על ספר השירה שלה "הרקטור לא שלח שיר לשבת." נולדה בינינו שיחה מרתקת על חג הסיגד, על ההיבטים הנפשיים, הקהילתיים והרוחניים שבו, ועל הדרך שבה המהות שלו נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו , בגוף, בנפש ובנשמה. שתהיה האזנה נעימה .ביום חמישי הקרוב, 13.11.25, ד"ר שלי אינגדאו ואני נדבר בערב מיוחד שעוסק ברבדים של שייכות, בהשראת ספרה "הרקטור לא שלח שיר לשבת." זה יהיה ערב מרתק עם מרצות ומרצים מעוררי השראה, ואני שמחה להיות חלק מהדוברים. כל הפרטים בקישור. מוזמנים בחום 

בפרק הזה אני משוחחת עם אלה הררי – "האלה הנודדת".אלה חיה ונודדת בין קהילות שבטיות במזרח אפריקה, ומלמדת את החוכמה הקדומה של האנושות.זו שיחה על שלום – לא כקלישאה, אלא כתפיסת חיים עמוקה, שנולדה מתוך מסע אישי ומפגש עם תרבויות שבטיות.דיברנו על הדרך ליצור שלום פנימי וחיצוני בתוך מציאות סוערת, על החיבור לקצב אחר של חיים, ועל סיפורים מהשבט שמזמינים אותנו לראות את העולם בעיניים חדשות.זהו פרק שנוגע במסע, בזהות ובחוכמה של חיים פשוטים ואמיתיים – ומזמין אותנו להקשיב מחדש לפעימות הלב והאדמה.האזנה נעימה!  ההרצאה של אלה "שלום בדרכים השבטיות" זמינה לצפייה ללא עלות עד ה30.9, לקראת מפגש זום נוסף בלימודי השלום, הפעם על סליחה בקהילות שבטיות:utm_medium=clipboard_copy&utm_source=copyLink&utm_campaign=postshare_creator&utm_content=join_link בלוג האלה הנודדת:https://wanderinggoddess.world/he/wandering-goddess-heb/ 

יש זמנים כאלה, שתחום אחד בחיים מרגיש תקוע –ואין אופק. אין הקלה. רק עוד מאותו הדבר.בפרק הזה אני לוקחת אותך למסע אישי של קיץ אחד –שבו משהו בי השתנה.דרך חוויות של עייפות רגשית, תחושת דיכאון קיץ, וגעגוע לשקט –גיליתי את מה שהטבע ידע כל הזמן:שלכל דבר בחיים יש התחלה, אמצע וסוף.השיחה הזו היא תזכורת רכה על מחזוריות, תקווה,ועל הרגע שבו הלב לומד שוב לנשום.

הפרק הזה הוא פרק תזכורת.היום חוזרים לשגרה, אחרי שבוע וחצי של פחד וכאב.כשאריה רודף אחרי אנטילופה והיא מצליחה לברוח, היא לא ממשיכה מיד הלאה .היא נעצרת, רועדת, מנערת את הגוף, ורק אז חוזרת למצב של רגיעה.גם אנחנו זקוקים למעברים האלה: לזמן ההתאוששות, לעיבוד, לתנועה הדרגתית.כמו שהשמש לא שוקעת בבת אחת, וגם לא זורחת בבת אחת , כך גם אנחנו מבקשים את הקצב הזה.בתוך תרבות מודרנית שמצפה מאיתנו לעבור ממצב למצב ברגע, יש את חוכמת היקום והטבע, שמזכירה לנו שיש סדר טבעי לדברים.אז קחו את זה אתכם היום, במחשבה, בגוף, ברגעים שבין פעולה לפעולה. כולנו רוצים לחזור לשגרה, וזה חשוב וטוב שכך, אבל אם אתם מרגישים שאתם לא לגמרי "שם", דעו שזו לא חולשה. זה הטבע שלנו. המערכת שלנו, הנפש שלנו, בנויים לתנועה הדרגתית, רכה, מתמשכת, ממש כמו בטבע. האזנה נעימה. 

למה לא הקלטתי פרק הרבה זמן- פרק עדכון  בפרק האישי הזה אני משתפת למה לקח לי זמן לחזור להקליט.אני מדברת על ההפסקה, על הפחד, על ההזמנה למסע חדש- מסע שעדיין מתרקם, שדורש אומץ, הקשבה וסבלנות.הרגשתי שחשוב לעצור לרגע ולעדכן אתכם, המאזינות והמאזינים האהובים, דווקא כשאני בתוך התהליך, ולא רק בסופו.כי האמת היא שאתם חלק מהדרך. זהו פרק של הקשבה.של ריחוף בין עונות, בין סימנים קטנים שמופיעים בדיוק כשצריך, ובין רגעים שבהם האומץ מתגנב בשקט ומבקש לנסות.אני מזמינה אתכם להיכנס איתי אל הרווח שבין הפרקים- ולהרגיש יחד איתי את מה שמבקש להיוולד עכשיו. לפרטים והצטרפות לקורס שמתחיל ב10.6:https://ofekashkenazy.ravpage.co.il/planner_program אשמח לשמוע מכם:-)  פייסבוק    https://rb.gy/7qz75אינסטגרם https://rb.gy/04tow   במייל [email protected]   

כשיהודי אתיופיה הגיעו לארץ, הם הביאו איתם עולם שלם של יכולות שהיו זרות לחברה הישראלית-מערבית: הם חיו קרוב לאדמה, גידלו את מזונם, עסקו במלאכות מסורתיות, בנו את בתיהם בעצמם וחיו בהרמוניה עם הסביבה. אלא שבעולם המודרני, המיומנויות האלו נראו כמשהו מיושן, לא רלוונטי. אבל האמת היא שהן קריטיות יותר מאי פעם.בפרק הזה אני משוחחת עם איילת באשר, שחוקרת ולומדת את החיבור בין אבולוציה, טבע ולמידה חווייתית, על ארבע התמורות הגדולות של האבולוציה – ואיך הן יכולות ללמד אותנו משהו עמוק על החיים שלנו כאן ועכשיו.נצלול יחד אל הקשר שבין חיים אורגניים, מלאכות מסורתיות וחוסן נפשי. נבין איך אפשר לקחת את הידע הקדום הזה ולשלב אותו בתוך העולם המודרני, כך שנוכל להתמודד טוב יותר עם סטרס, עומס וחוסר שקט.כי בסופו של דבר, היכולות שהחזיקו דורות שלמים במשך אלפי שנים – הן בדיוק הכלים שאנחנו צריכים היום.האזנה נעימה! 

מה הצורך העמוק ביותר שלנו כבני אדם?לפעמים התשובות הכי חשובות מסתתרות במקומות הכי פשוטים. במנהגים שכמעט נשכחו. בדברים שעשינו פעם, לפני שהעולם הפך למהיר כל כך.בכפרים באתיופיה, כשאדם היה פוגש מישהו בדרך - לא משנה אם זה היה שכן או זר מוחלט - תמיד הייתה נשאלת אותה שאלה עתיקה: "אנדנת אדרשווך?"... איך ישנת?לא סתם "שלום" חטוף. לא הנהון מנומס. אלא שאלה אמיתית. התעניינות כנה. רגע קטן של הכרה באדם שמולך. והתשובה? תמיד, אבל תמיד, הייתה מלווה במילים "ברוך השם". כי סבא שלי היה אומר שברכת השלום היא דבר כפול - היא גם בשביל האדם, וגם בשביל אלוהים. שני חוטים שנשזרים יחד ליצור משהו שלם. בעולם של היום, כשהמפגש עם זר ברחוב גורם לנו להוריד מבט או להיעלם מאחורי המסך, משהו עמוק הולך לאיבוד. אנחנו מפספסים את הרגע הקסום הזה - הרגע שבו שני אנשים זרים לגמרי מכירים לא רק בקיומו של האחר, אלא גם בקיומו של משהו גדול יותר משניהם. בפרק החדש של הפודקאסט, אני מספרת על המנהג העתיק הזה, ואיך הוא מכיל בתוכו את המפתח למשהו שכולנו מחפשים - את הדרך לשמחה אמיתית. שמחה שנולדת מהחיבור העמוק בין ההכרה באדם שמולנו, לבין ההודיה על עצם היותנו כאן. ואולי... אולי זה בדיוק מה שהעולם המהיר והמנוכר שלנו צריך יותר מכל. 

דמיינו לרגע יום כיפור שונה מכל מה שהכרתם. יום שבו ציפור קטנה מובילה אותנו למסע של חשבון נפש, וריקוד הופך לדרך להתחבר לעצמנו. זהו סיפורו של יום הכיפורים בקהילה האתיופית-יהודית, מסורת עתיקה שמגלה לנו פן מפתיע ומרתק של היום הקדוש הזה.באמהרית,  יום כיפור נקרא "אסתרי". אך אסתרי אינו רק שם של יום קדוש; זהו גם שמה של ציפור קטנה ועדינה, המופיעה כבדרך פלא מדי שנה לקראת היום הגורלי הזה.הציפור הזו, זריזה וחמקמקה, מרקדת בין הענפים בתנועות מהירות כל כך, שברגע שהעין קולטת אותה - היא כבר נעלמה. אך מה שבאמת מרתק בה הם צבעיה המשתנים - כאילו היו אלה צבעי הנשמה עצמה, משתנים עם כל תנועה ומחשבה.האם זהו צירוף מקרים שיום הכיפורים נקרא על שם ציפור כה ייחודית? או שמא יש כאן רמז עמוק יותר לטבעו של היום הקדוש הזה?מסורת מרתקת נוספת מגלה לנו עוד על הקשר המיוחד הזה. באתיופיה, וגם כאן בישראל, נוהגים יהודי אתיופיה להתכנס לקראת צאת יום כיפור - לא רק לתפילה, אלא גם לריקוד. ריקוד שהוא בו זמנית דרך להתענות ולהתעלות.כיצד ייתכן שביום של חשבון נפש, יום כה רציני וכבד, אנשים בוחרים לרקוד? דמיינו לרגע תרבות שבוחרת לקרוא ליום הכי רציני בשנה בשם של ציפור, ואף רוקדת ביום הזה כדרך להתחבר לחשבון נפש. מה זה אומר על הדרך שבה הם רואים את העולם?אולי זו בדיוק הנקודה. אולי חשבון נפש אמיתי אינו מתרחש רק בראש, אלא בכל תא בגוף, בכל נשימה, בכל תנועה. הריקוד מאפשר לנו לעשות חשבון נפש שלם, המחבר בין כל חלקי הווייתנו. אולי זו הזמנה לראות את החיים - אפילו ברגעים הכי כבדים - כמשהו קל, חופשי ומלא תקווה, בדיוק כמו ציפור שפורשת כנפיים ומתרוממת אל על.הציפור הקטנה והזריזה הזו מסמלת את היכולת שלנו להתחדש. כמוה, גם אנחנו יכולים לעוף גבוה, לראות את העולם מזווית חדשה, ולחזור מחוזקים ומלאי השראה.וכך, בכל שנה, כאשר מגיע יום הכיפורים, אנו מוזמנים להיזכר בציפור הקטנה הזו – אסתרי ווף (הציפור של יום כיפורים). להבין שאולי הרגעים העמוקים ביותר של חשבון נפש עוברים דרך הגוף, דרך התנועה, ודרך החיבור למקורות חוכמה מעבר לעצמנו. הטבע, הציפורים, והמסורת העתיקה - כולם מהווים מקור השראה לתהליך ההתחדשות והטיהור. שהדרך להתעלות ולצמיחה אישית אינה רק דרך המחשבה, אלא גם דרך החיבור לחוכמה עתיקה הזורמת בעורקינו ובעולם סביבנו מזה אלפי שנים.האזנה נעימה!וגמר חתימה טובה! 

כשאדם זר מעיר לי או מתקן אותי, מתי זו פלישה לפרטיות ומתי עזרה מבורכת? בתור אמא טרייה אחרי הריון ראשון, היה לי ברור מה אני רוצה:לשאת את הילדה שלי על גופי, כמו שאמא שלי נשאה אותי, וכמו שראיתי נשים אתיופיות רבות עושות בילדותי אז התיישבתי לתפור אנקלווה, מנשא-גב עשוי בד אתיופי (הידיים זכרו איך)הוא היה יפהפה, מלא בצבעים ובדוגמאות שהזכירו לי ילדות.הנחתי את ילדתי על הגב ויצאתי לפארק. כשרציתי לחזור הביתה, הרמתי את הילדה כדי להניח אותה במנשא אבל התחלתי להסתבך עם ההנפה והקשירה (שהן לא פשוטות בכלל) .בדיוק כשהתחלתי להרגיש תסכול וחוסר אונים, שלוש נשים אתיופיות מבוגרות מיהרו לגשת אליי. בלי הרבה מילים, הן לימדו אותי איך להניף ולקשור בצורה נכונה, עם סבלנות ועדינות של מי שמכירות את המלאכה הזו לפני ולפנים.  האקט הזה נטע בי תחושת ביטחון, שלווה ושייכות. אבל האירוע הקטן הזה גם עורר בי שאלה גדולה, שהלכה והחריפה ככל ששמתי לב לדינמיקהבין הורים וילדים בגנים ציבוריים, ובמפגשי חברים.כשאדם זר מעיר לנו או מתקן אותנו, מתי זה מתפרש אצלנוכפלישה למרחב פרטי, ומתי זה מרגיש כמו הגשת עזרה מבורכת?בפרק הזה דיברתי על המשמעות המוחשית של "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד", כולל סיפורים מהמשפחה שלי, ועל הבדל אחד סופר משמעותי בין תרבות המערב לתרבויות מסורתיות, שכדאי להתבונן בו.   

עם איזו אנרגיה אתם ניגשים לדברים? בעידן המהיר הזה, אנחנו נוטים להפעיל כוח ומאמץ מיותר כדי לזרז את הדברים ולהשיג תוצאות במהירות. הכל נעשה בקצב מהיר, ואין זמן להתעכב ולהתעמק בתהליך.אבל בתוך כל סיר הלחץ הזה, יש מקום אחד שמזכיר לי את הקצב הטבעי שלי – קבוצות הוואטסאפ של המבוגרים במשפחה שלי. הקלטות הוואטסאפ הללו לוקחות אותי למימד אחר של מציאות, כזה שבו כל מפגש אנושי הוא מפגש שלם שדורש כבוד וזמן.במציאות של המבוגרים האתיופים, כל שיחה ומפגש מתחילים בהכנה, נמשך בעבודה, ומסתיים בנוכחות של סיום וסגירה.  . ישנה התמקדות בתהליך – הכנה של השטח, התחלה, עבודה, סיום. זהו תהליך שיש בו הקשבה לקצב המעגלי של הדברים, בדיוק כמו בטבע.כמו שהזרע נטמן באדמה וממתין עד שיגדל, כך כל מפגש אנושי, משימה או פרויקט בעבודה דורשים  בסיס איתן לפני שיוכלו לפרוח.  בשיחות, מפגשים, ואפילו בהקלטות הוואצפ ישנה חוקיות המופיעה בכל תחום בחיים שלנו, חוקיות שממחישה לנו את החשיבות של סבלנות וכבוד לתהליך .שתהיה האזנה נעימה 

חלק מהשבטים האינדיאנים האמינו שצילום של אדם לוקח משהו מהנשמה שלו. איך זה יכול להיות? אין בזה שום היגיון. הצילום מוסיף לי ידע - הנה יש לי ביד תמונה של הדבר. בתפיסה המערבית שם זה נגמר. צילום שווה תוספת ידע. רווח נקי.אבל בתפיסה המסורתית, הצילום גם לוקח משהו. החברות המסורתיות מבינות את העולם בדרך אחרת.לפני שנתיים וחצי היינו במחנה שפת הציפורים. במהלכה חוויתי תובנה עמוקה, ששינתה את הדרך בה אני רואה וחווה את העולם. בפרק החדש בפודקאסט שלי אני מספרת על החוויה ועל מה שהיא לימדה אותי.יש פער בין ידיעה שכלית לבין ידיעה חווייתית. פער שלרוב הוא סמוי מעינינו, אבל מכתיב כל כך הרבה מההתנהלות שלנו בעולםבעולם המודרני, לתת שם למשהו, להגדיר אותו ולתמצת אותו במילים זוהי פעולה מקודשת.בעולם המסורתי, לתת שם למשהו זה גם לוותר על משהו מהמהות שלו.יש מחיר שמשלמים ברמת הידיעה החווייתית, כמו אדם שמצלם את הטבע, במקום לחוות אותו.הפרק הזה עוסק בהתבוננות בעולם דרך נוכחות וחוויה, מתוך הבנה שלעיתים שיום והגדרות מדויקות מרחיקות אותנו מהחיים ולא מקרבות.  האזנה נעימה 🤍 

יש מנהיג כריזמטי שהולך מלפנים וקורא "אחריי!" זו שיטת הנהגה נפוצה בתרבות המערב.מי שנתפסים כמנהיגים בחברה שלנו הם לרוב דמויות שלוקחות מקום, שתופסות את מרכז הבמה, וזה בסדר גמור. רק שיש שיטת הנהגה אחרת. יש רועי צאן, כמו משה רבינו ודוד המלך,המנהיגים הגדולים ביותר שקמו לעם ישראל.הרועה הולך רוב הזמן מאחורי העדר. כך הוא רואה בעיניו את הצאן, ויכול לדאוג לצרכיהם.ואולי מי שהיה מאחור, וצעד בעקביו יחד עם אלה שקשה להם, שהולכים לאט,ולמד על בשרו את המצוקות הקיומיות של הצאן, הוא זה שראוי לצעוד קדימה ולהוביל.נדמה לי שהיום אנחנו זקוקים לדמויות שהיו צריכות להכיר כל גדי, עז וטלה. להתמודד עם עקשנות של פרד. כי אולי דווקא מי שלמדו להוביל בשתיקה, מתוך קריאת הסימנים שבטבע, יכולים להוביל אותנו בעידן הרועש והאורבני של ימינו?בגיל שש נגה דוד התחיל לרעות את צאן משפחתו בחבל גונדר שבאתיופיה.בפרק החדש בפודקאסט "אמא אתיופית" נגה מספר על עלייתו לישראלוכיצד הפך למנהיג צבאי וקהילתי, על בסיס שיעורי מנהיגות שלמד כילד בכפר.הזדמנות ללמוד על עוצמה שבאה ממקום אחר, מחוכמה עתיקה של רועי צאן.האזנה נעימה!

בפרק הזה אני מתארחת בפודקאסט הנפלא של מיא סיני "אנשי הקול החדש" לעבור ממדינה אחת לאחרת זה מסע בין עולמות. לעבור מהכפר המסורתי לעיר המודרנית זה מסע בין קצוות. בפרק הזה מיא ואני משוחחות על המסע הזה בין שתי תרבויות, שתי שפות ועל המפגש ביניהן. המסע הזה בין שתי תרבויות הוא מסע שמעורר אותי לבחון מחדש תפיסות וערכים שאנחנו מחזיקים. זהו פרק שיש בו געגוע לעולם הישן והכפרי, שם אהבת האדם, גמישות מחשבתית וראיית הטוב היו איכויות שהיו נגישות יותר לאדם.  השיחה עם מיא הייתה בשבילי מרתקת ומשמעותית. מקווה שגם אתם תהנו ותפיקו ערך מהפרק לפחות כמוני האזנה נעימה

 בעולם המודרני אין מקום לזקנים,  בעולם המודרני המהיר והקצבי לא פעם אנחנו מתעלמים מהדור המבוגר, רואים בהם עול  מה הם כבר יכולים ללמד אותנו הצעירים?  בעולם המסורתי/כפרי לזקנים ולמבוגרים היה מקום של כבוד בלתי מעוררבכפר באתיופיה, לשמאגלוץ' (זקני הקהילה}היו תפקידים רבים. הם נחשבו לסמכות העליונה,  לבעלי הידע והחוכמה והם אף פעם לא נשארו לבד בזקנתם . בפרק הזה אני מארחת את חן קלסי רטה עו"ס, גרנטולוגית וחוקרת מדע הקשישים במכון ברוקדייל, גו'ינט. מהמקימים של חברת "בנעימים" שמטרתה להוות מרכז ידע והכוונה רלוונטים לזקן למשפחתו ולאנשי מקצוע. המסע האישי המרתק של חן הוביל אותה לחקור את נושא הזקנה ובפרק הזה היא מסבירה לנו על הקשיים, על מקום הזקנים באתיופיה לעומת ישראל, ועל החוכמה העתיקה שאנחנו יכולים ללמוד מהזקנים שלנו. פרק מרגש וחשוב. האזנה נעימה .

הטבע נמצא עכשיו בשיא תפארתו.הנבטים הצעירים צמחו ויופיו של הטבע מועצם. ההתעוררות של האדמה והצמחים שגדלים מעוררים בי את הרצון לצאת לטבע, ולנשום את כל היופי הזההשנה החלטתי ללקט יותר. אני אוהבת ללקט. יש משהו בליקוט שמחבר אותי לשפע שקיים בעולם - כאן ועכשיו, באופן בלתי מתאמץ. תוך כדי הליקוט, השהייה ביערות או בחורשה התעוררו בי כמה תובנות חשובות על החיים.מזמינה אתכם להקשיב לפרק שעוסק כולו בתובנות על מערכת היחסים של  ,.של אדם עם עצמו, הטבע והקהילה. !האזנה נעימה  בת אל 

עולמה של יהדות אתיופיה הוא כמעין מנגינה . מנגינה שכדאי להקשיב לה עם לב פתוח. ברגע שמקשיבים כך משהו אחר מתחיל לקרות...החשיבה המערבית שמאופיינת בחוקים ופרדיגמות מתקשה לא פעם להבין את העולם הרעיוני פילוסופי של יהדות אתיופיה. על כן משימה זו מוטלת על אנשים מתוך הקהילה האתיופית שמכירים את השפה הזו מינקות.אבל מהי השפה הזו? מה מרכיב את עולמה הרעיוני והדתי של יהדות אתיופיה ? בפרק זה אני מארחת את הרב ד"ר שרון שלום , רב קהילת "קדושי ישראל"  וראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו. בספרו "גניזה חיה"  הוא מתחקה אחר השפה היחודית של ביתא ישראל ומנגיש אותה לכולנו . בשיחה מרתקת, מצחיקה ואותנטית הרב שרון חושף את המערכת התיאולוגית פילוסופית של יהודי אתיופיה. שפה דתית מרתקת לא רק בזכות הרעינות הגלומים בה, אלא גם מכיוון שהיא יכולה להיות למזור עבור השיח הדיכוטומי המצומצם שקיים לעיתים בחברה המערבית. האזנה נעימה.   

הקדמה להקדמה: הפרק הזה הוקלט כבר לפני חודשיים, הוא היה אמור לצאת במוצאי שבת של ה7.10...אבל החיים חזקים מהתוכניות שלנו והוא נשאר באתר, מחכה לזמן שלו ....החלטתי לשחרר אותו היום מכיוון שבפרק הזה אני מדברת בין היתר על חסידות- אחד מסמליה הבולטים של הקהילה היהודית אתיופית, הגעגועים לציון וחג הסגד.אז אנא קבלו בהבנה את זה שהרוח שם מעט שונה מיומני המלחמה שאני ממקליטה לאחרונה. ***************************את יודעת מה אני אראיין אותך. מעניין אותי לשמוע על חינוך ביתי ואיך מתרחשת שם למידה.וככה מצאנו את עצמנו ד"ר שלי אינגדאו ואני מקליטות פרק ספונטני העוסק בלמידה, בדמיון בין למידה בחינוך ביתי ללמידה בתרבויות מסורתיות כגון אתיופיה.דיברנו על לימוד קריאה, על חסידות, קליעת צמות, הכנת אינג'רה ואיך כל אלו מתחברים ללמידה.ד"ר שלי אינגדאו מפתיעה ביכולת המופלאה שלה לראיין מובילה שיחה מרתקת ומעניינת ובו זמנית קלילה ומצחיקה.בטוחה שגם אתם תרגישו את האנרגיות הטובות והקסם שנוצר כל פעם ששלי ואני נפגשות לשיחה. האזנה נעימה!

אתמול קיימתי הרצאה בזום שהנושא שלה היה: חג הסגד והרלוונטיות שלו לימי המלחמה.  בעקבות הבקשות הרבות, שיחררתי את ההרצאה כפרק בפודקאסט.בפרק אני מדברת על חג הסגד, הנכסים הרוחניים של חג הסגד כגון קהילתיות וסולדריות ועוד רבים בסוף ההרצאה קיימנו דיון  על הרלוונטיות של החג בימים אלו ומה אנחנו יכולים לקחת וללמוד כחברה וכאנשים מהתרבות של יהודי אתיופיה. מקווה שתפיקו ערך מהפרק ומהחג הקסום הזה.שיהיו ימים שקטים אמן בת אל אפשר ליצור איתי קשר     בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  :  

בימים האחרונים מרגישה חזק באוויר שאלות הקשורות לסיפור היהודי ולמערכת היחסים שיש לכל אחת ואחד החיים במדינה הזו עם הסיפור היהודי. . וגם אני , נוכח האירועים מוצאת את עצמי מהרהרת בושא הזה . כמורה לפילוסופיה  יהודית ותנ"ך יש לי  הרבה מה לומר על הנושא הזה, אבל בפרק הזה . אני מבקשת לספר בקצרה את הסיפור היהודי של יהודי אתיופיה, הלא הם ביתא ישראל, מתוך נקודת המבט האישית שלי. ובהקשר לאירועים הקשים שאנחנו מתמודדים איתם במדינה. אם הייתי בכיתה מול תלמידים, הייתי פותחת דיון בנושא ומבקשת לשמוע על הסיפור היהודי שיש לתלמידים ועל מערכת היחסים שיש לכל אחת ואחד. אז אני לא בכיתה, אבל דיונים הם בליבי ונשמתי אז אני ממש מזמינה אתכם לכתוב לי כל מה שעולה לכם בקשר לסיפור היהודי שלכם ובכלל על מערכת היחסים הזאת.\אשמח מאוד  לשמוע ממכם ואותכם אפשר ליצור איתי קשר בהרבה דרכים:    בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  : בת אל   

יש באמהרית מילת נחמה שמרגשת אותי . המילה הזו בעיניי מפעימה משום שיש בה רבדים רבים - יש בה נחמה, הזדהות, ויותר מכך יש בה תקווה שעוד יבואו ימים טובים יותר. שהקושי והאתגר שהאדם נמצאים בו הוא בר חלוף, שיש לאדם את המשאבים להתמודד עם הקשיים שהוא נמצא בהם. בפרק הזה אני מבקשת להביא לעולם את המילה הזאת, שאצלי באופן אישי היא מפיחה תקווה ומזכירה לי שאני לא לבד. מקווה שהיא תעורר בכם את אותה התרגשות שהיא מעוררת בי. מוזמנים להאזין לפרק המלא- אמא אתיופית יומן מלחמה 2. בת אל                      : כיתבו  לי   בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  :

שלום לכולם,  מקווה שאתם בטוב (כמה שאפשר להיות בטוב בימים אלו) המלחמה בה אנו נמצאים מציפה בתוכי שלל רגשות ומחשבות, ובינהם גם הרהורים על החיים ועל הנושאים בהם אני עוסקת  בדר"כ: זהות, יהות יהודית, החיים באתיופיה, תודעה והלך רוח , חיים מסורתיים/כפריים מול חיים מודרנים /מערביים.בפרקים הבאים בפודקאסט אני מבקשת לשתף אתכם באותן מחשבות/ תובנות/ זוית מבט שמתחדדות אצלי בימים האחרונים.  מעין יומן מלחמה שכזה, בו אני משתפת בתובנות ומחשבות שעולות בי בעקבות השבועות הקשים שאנחנו עוברים פה במדינה בתקווה שהם יהיו בעלי ערך בשביל מי שמקשיב/ה לפודקאסט. וכרגיל, אשמח מאוד לשמוע מכם שיתופים , מחשבות וכל דבר שמתעורר בכם סביב הפרקים. שיהיו ימים שקטים אמן!                      : מוזמנים לכתוב לי   בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  :   

מהם המסרים החינוכיים, ההתנהגויות, אמונות, ערכים, שקיבלנו מהורינו בירושה, ללא מילים? ליהודי אתיופיה ישנה משנה סדורה על פיה הם חיו.  זאת לא משנה כתובה בספר חוקים כלשהוא, אבל ישנן פרקטיקות חינוכיות מוסדרות וחזקות שאפשר למצוא אצל ההורים שלנו, ברגע שאנחנו מתבוננים היטב ונותנים מילים לדברים שאינם מדוברים, לתפיסות שהן סמויות מן העין , שרק בקשב רב ובהתבוננות חכמה ואמיצה ניתן לגלות אותן. הפרק הזה (יותר נכון שני הפרקים הבאים) הם פרקים מרתקים,שחושפים את מה שנמצא מתחת לפני השטח, במרווח שבין המילים לשקט.   בשני הפרקים הללו אירחתי את יובי תשומה כץ היקרה.  יובי היא ילידת אתיופיה. אמא לארבעה . יזמית ומפתחת תוכניות חינוכיות וקהילתיות. היא מהיוזמים והמקימים של עמותת חברים בטבע. עוסקת בהנחייה של צוותי חינוך וקהילה, קיימות וסביבה.  בדרכה המרתקת יובי עוזרת לנו לחשוף את הסאבטקסט שקיים בתרבות האתיופית, את האוצרות, המבנים והאמונות שההורים שלנו העבירו לנוהדרך שבה יובי מתבוננת בדברים היא כל כך שונה, כל כך יפה . יש כאן הזמנה לצאת למסע של גילוי, של התבוננות, פירוק של פרדיגמות ובנייה של פדגוגיה חדשה. פרק שיעיף אתכם לגבהים אחרים. אני יודעת שאני יצאתי מהשיחה עם יובי עם להט להבין עוד ולגלות את המשנה הסדורה הזאת שעדיין לא מנוסחת כולה במילים. אנחנו מזמינות אתכן להיות שותפות לתהליך הקסום הזה ולהתבנון מקרוב במסרים /התנהגויות/אמונות/ ערכים / שקיבלתם מהוריכם, ללא מילים.  האזנה נעימה!כיתבו לי  בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  : 

מהם המסרים החינוכיים, ההתנהגויות, אמונות, ערכים, שקיבלנו מהורינו בירושה, ללא מילים? ליהודי אתיופיה ישנה משנה סדורה על פיה הם חיו.  זאת לא משנה כתובה בספר חוקים כלשהוא, אבל ישנן פרקטיקות חינוכיות מוסדרות וחזקות שאפשר למצוא אצל ההורים שלנו, ברגע שאנחנו מתבוננים היטב ונותנים מילים לדברים שאינם מדוברים, לתפיסות שהן סמויות מן העין , שרק בקשב רב ובהתבוננות חכמה ואמיצה ניתן לגלות אותן. הפרק הזה (יותר נכון שני הפרקים הבאים) הם פרקים מרתקים,שחושפים את מה שנמצא מתחת לפני השטח, במרווח שבין המילים לשקט.   בשני הפרקים הללו אירחתי את יובי תשומה כץ היקרה.  יובי היא ילידת אתיופיה. אמא לארבעה . יזמית ומפתחת תוכניות חינוכיות וקהילתיות. היא מהיוזמים והמקימים של עמותת חברים בטבע. עוסקת בהנחייה של צוותי חינוך וקהילה, קיימות וסביבה.  בדרכה המרתקת יובי עוזרת לנו לחשוף את הסאבטקסט שקיים בתרבות האתיופית, את האוצרות, המבנים והאמונות שההורים שלנו העבירו לנוהדרך שבה יובי מתבוננת בדברים היא כל כך שונה, כל כך יפה . יש כאן הזמנה לצאת למסע של גילוי, של התבוננות, פירוק של פרדיגמות ובנייה של פדגוגיה חדשה. פרק שיעיף אתכם לגבהים אחרים. אני יודעת שאני יצאתי מהשיחה עם יובי עם להט להבין עוד ולגלות את המשנה הסדורה הזאת שעדיין לא מנוסחת כולה במילים. אנחנו מזמינות אתכן להיות שותפות לתהליך הקסום הזה ולהתבנון מקרוב במסרים /התנהגויות/אמונות/ ערכים / שקיבלתם מהוריכם, ללא מילים.  האזנה נעימה!כיתבו לי  בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  : 

לעשות. לעשות. להתקדם. לא לעצור.  ...מכירים את זה שהראש שלנו כל הזמן מאיץ בנו להתקדם, לבצע משימות, לא לנוחנראה שאנחנו מצפים מעצמנו להיות להיות בתנועה מתמדת, ללא הפסקה, מאמינים שזאת הדרך היצרנית ביותר לפעול...אבל מה קורה כשהלב לא שם, או כשהגוף עייף ורוצה מנוחה?למה בעידן שלנו אנחנו שואפים להיות בתנועה בלתי פוסקת בלי לנוח כלל??איך כל זה קשור לעונות השנה? ליציבות הנפשית שלנו? לפחד מוודאות ?ולמשפט שאמא שלי אומרת לי תמיד : כשיש לך כוח תעשי, כשאין לך תנוחי. פרק שמתכתב עם הפרק השישי שעוסק במגדם (מנוחה באמהרית)האזנה נעימה בת אל  אשמח לשמוע מה אתם חושבים כתבו לי   בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  :

  התרבות הישראלית מאדירה אנשים מוחצנים, מהירי מחשבה ודיבור, שלוקחים מקום, שמביעים את עמדתם בחופשיות ובקול תרועה.מה עם ישראלים שהקצב שלהם שונה? איטי יותר, שקט, משתהה, מתבונן? איך אנחנו תופסים אנשים שהם שקטים יותר בסיטואציות קבוצתיות? כאלה שפחות נוטים להביע את עמדתם בכל מצב? ואיך אנחנו תופסים תרבות שהשקט והשהייה הוא מאפיין שלה?הגיע הזמן לקריאה שונה של הטקסט. פדגוגיה חדשה. בפרק זה אני מציעה זווית התבוננות אחרת על תכונות שמייחסים לתרבות האתיופית. הזדמנות לעשות הערכה מחודשת לגבי כל דבר בחיים שלנו שמבקש מבט בוגר ועמוק יותר. לא תכננתי שפרק זה יעלה בערב תשעה באב.. צירוף מקרים יקומי שכזה Jהפרק פגש אתכם? רוצים לשאול משהו? להציע רעיון לפרק? או סתם לכתוב לי ? אשמח אם תכתבו לי !  בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: [email protected]  :

הפרק הזה הוא פרק מיוחד. בפרק הזה התארחתי בפודקאסט "ד"ר אמא" של ד"ר ענבל כהן מידן העוסק בחינוך ביתי,הורות ואמהות. למי שלא יודע/ת המשפחה שלנו היא משפחה בחינוך ביתי- זה אומר שהבנות שלנו לא הולכות לבתי ספר/גנים,אלא גדלות בבית (מה זה אומר גדלות בבית? מי שהשאלה הזו מעניינת אותו אני מוזמן להקשיב לפודקאסט המעולה של ענבל ד"ר אמא,שם בין יתר הדברים היא מסבירה את העולם הזה של חינוך ביתי). בשיחה חברית עמוקה וכיפית אנחנו מדברות על הסיבות לכך שאנחנו בחינוך ביתי, על המעמד שיש ליולדות בתרבות האתיופית, על הורות בחינוך ביתי כפי שהמשפחה ..שלנו חוווה אותה, וכמובן גם על הבייבי החדש "אמא אתיופית", על הסיבות  שהובילו אותי להקים את הפודקאסט ועוד היה לי כיף גדול לשוחח עם ענבל. מקווה שתהנו גם אתם.האזנה נעימה!וכמו שהבטחתי בפרק, למי שמעוניין מציינת את כאן את מראה המקום של הפסוקים המקראיים, עליהם מתבססת ההלכה היהודית אתיופית ביחס למשך שהות היולדת בבית היולדות. https://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t0312.htmויקרא יב פסוקים א-ה.  אפשר ליצור איתי קשר !  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75באינסטגרם:https://rb.gy/04towבמייל: [email protected] 

מהו אקטיביזם וכיצד הוא בא לידי ביטוי בסיפור של יהודי אתיופיה?  בבואם לממש את החלום על ירושלים יהודי אתיופיה הראו במעשיהם מידה רבה של עקשנות, יצירתיות, תושייה ותודעה חזקה.  בפרק זה אני מארחת את בנימין אקלום, מורה ומחנך,אקטיביסט ויזם חברתי.  שאביו פרדה אקלום נחשב כפורץ הדרך של העלייה מאתיופיה דרך סודן.בפרק זה בנימין פותח לנו צוהר מרתק לאקטיביזם של יהודי אתיופיה לאורך ההיסטוריה.  פרק שיעורר בכם מעורר מחשבה על מהי חברה תקינה,  על האחריות של כל אחד ללמוד על ההיסטוריה הפרטית שלו  ועל מקומם של רעיונות בעולם החיצוני ובעולם הפנימי שלנו. אם נהניתם מהפרק- אנא שתפו אותו !ככה ניצור מרחב שמתרחש בו שיח אחר ומשמעותי . אפשר ליצור איתי קשר  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75באינסטגרם:https://rb.gy/04towבמייל: [email protected] 

בשנות ה-70 של המאה ה-21 החלו יהודי אתיופיה לעזוב את כפריהם כדי להגשים חלום שפעם בלבבות ועבר מדור לדור במשך אלפי שנים.  אבל מה זה אומר לעזוב את הכפר? איך זה מתרחש? מה הם עברו בדרך? איך הם הרגישו? מה היו הקשיים במסע? ומה היה הכוח שהניע אותם? רחל דאויט עזבה את הכפר בגיל 13 ללא הוריה, אל הלא נודע בפרק זה היא חושפת בפנינו את קורות המסע שלה לישראל, על הקשיים, האתגרים והאמונה האחת שהחזיקה אותה בחיים. בכנות ואותנטיות נוגעת ללב רחל מאפשרת לנו הצצה לעולמה של נערה הנמצאת בטלטלה, בין חיים למוות. בשנים האחרונות רחל עברה עם עצמה מסע ריפוי מעורר השראה, עליו כתבה בספרה "מרקאן"(ברכה באמהרית) הפרק הזה מרגש אותי במיוחד כי רחל היא בת דודתי.  הסיפור של רחל הוא סיפור אישי ,משפחתי  וקהילתי, ובמובנים רבים הוא גם סיפורו של עם שלם. סיפור מרגש, עצוב ומפעים שטומן בחובו מתנות גדולות לכל ישראלי שיסכים לקבל אותן. האזנה נעימה ! בת אל  אם נהניתם מהפרק- אנא שתפו אותו !כך ניצור מרחב שמתרחש בו שיח אחר ומשמעותי . אפשר ליצור איתי קשר  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75באינסטגרם:https://rb.gy/04towבמייל: [email protected]  

המסע של יהודי אתיופיה לירושלים טומן בחובו השלכות נפשיות ופיזיות שנותנות אותותיהן עד עצם היום הזה. מהי הטראומה שסובלים ממנה יהודי אתיופיה בעקבות המסע?ומהם הכלים להתמודדות טובה ומיטיבה עם השלכות הטראומה? שאלה מרתקת בעיני - האם למערב יש כלים לטפל באוכלוסיות לא מערביות? בפרק זה "אמא אתיופית" מארחת את ישיטו שמואל, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית,מייסדת ומנהלת "ווסטה צגה", מרכז לפסיכותרפיה מותאמת תרבות והקשרי חיים . בשנים האחרונות ישיטו פיתחה גישה ייחודית לטיפול מותאם תרבות והקשרי חיים לאוכלוסיות מסורתיות בחברה הישראלית. החלק הראשון של הפרק עוסק במרכז ווסטה צגה, ובחלק השני נתמקד בטראומה של יהודי אתיופיה בעקבות המסע והשהות בסודן. האזנה נעימה.  בת אל אם נהניתם מהפרק- אנא שתפו אותו !כך ניצור מרחב שמתרחש בו שיח אחר ומשמעותי . אפשר ליצור איתי קשר  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75באינסטגרם:https://rb.gy/04towבמייל: [email protected]  

 איך מרגיש ילד בן 6 האחראי על עדר שלם של פרות?באתיופיה, ילדים וילדות  בני 6 כבר החזיקו בתפקידים בעלי אחריות גדולה. כדי לשמוע ממקור ראשון על הילדות בכפר , הזמנתי לשיחה את נגה דוד , איש יקר  מאוד. בשיחה מרתקת הוא סיפר על הילדות שלו בכפר, על הפחד כאשר שני שוורים מתנגחים ומה הוא היה עושה כילד במצב כזה.  כשמקשיבים לנגה מספר על הילדות שלו שהוא כרועה צאן, פתאום מבינים באופן מוחשי איך תפקיד רעיית הצאן מפתח יכולות מנהיגות ( וזה כמובן לוקח אותנו באופן אסוציאטיבי למנהיגים אחרים בהיסטוריה היהודית שהיו רועי צאן כגון משה רבנו, דוד המלך ועוד)פרק שמעלה חיוך כשומעים את נגה מספר על חיי הכפר.  מה הפרק הזה מעלה בכם? איזו מילה מהדהדת בכם בעקבות השיחה עם נגה?  אם אהבתם את הפרק - אנא שתפו אותו! ככה ניצור מרחב משמעותי שמתרחש בו שיח אחר ועמוק. האזנה נעימה ,בת אל  אפשר ליצור איתי קשר  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75באינסטגרם:https://rb.gy/04towבמייל: [email protected]     

מהי האמונה הבסיסית האחת,  שמשפיעה על כל הוויתנו? על כל פעולותינו בעולם? אני מאמינה שאחת האמונות החשובות, המשפיעה על כל תחומי חיינו היא האמונה בטוב שבעולם ובטוב שבאדם. אחת הההנחות הנפוצות לגבי הקהילה האתיופית היא שהקהילה הזו היא תמימה, עדינה, ללא מרפקים. בפרק הזה , אני רוצה להציע פרשנות אחרת לתפיסה הנ"ל. אני מאמינה שהתמימות לכאורה היא בעצם פרשנות למהות אחרת , מהות הנפוצה פחות בעולם המערבי.דרך שלושה סיפורים/אירועים אני מנסה לתאר את המהות הזאת. נקודות מבט לפעמים הן כל העניין. זמן רב שאני תוהה לעצמי איך להביא לידי מילים משהו שאני מרגישה שקיים בקהילה שלי , אבל מילים לא מספיקות לתאר אותו...פרק שעוסק באמון בבני אדם ואמון בעולם . פרק שעוסק בבטחון של אנשים במקום בו גרים. כמה עוצמתי זה להרגיש שהעולם הוא מקום טוב ובטוח.  אילו אמונות נוספות לדעתכם משפיעות על כל הוויתנו בעולם??  האזנה נעימה!בת אל  אם נהניתם מהפרק- אנא שתפו אותו !ככה ניצור מרחב שמתרחש בו שיח אחר ומשמעותי . אפשר ליצור איתי קשר  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75באינסטגרם:https://rb.gy/04towבמייל: [email protected] 

 סיפור אחד מאפשר הצצה לעוד הרבה סיפורים שלא סופרו, שקולם לא נשמע. הסיפור שמספרים על הקהילה האתיופית מכיל לא פעם מילים כגון: חלשים, מוחלשים, נזקקים, שקטים, ועוד... אבל אולי הסיפור שסופר עד כה (על ידי הממסד /התקשורת וכו)לא נכון, לא מדויק, מוטעה ומטעה? ואולי יש כאן נרטיב אחר שנדחק הצידה ולא קיבל מספיק מקום?   בפרק הזה אני  מארחת את שלי אינגידאו- דוקטור לעבודה סוציאלית, חברת סגל בכיר באונברסיטת חיפה , מרצה וחוקרת ומחברת הספר: "חוסן בהגירה" המחקר של דוקטור אינגידאו , מציג את סיפורה של קהילת יוצאי אתיופיה באור אחר ממה שהיה נהוג עד היום...בשיחה קולחת ומרתקת היא מספרת לנו  סיפור על קהילה שיש בה חוסן, עמידות, משאבים ריגשיים ומנטליים, אהבת חינם ועוד...השיחה עם שלי אינגדיאו עשתה סדר בתוכי ועזרה לי להבין דברים רבים כולי תקווה שהפרק הזה יעורר גם בכם תובנות רבות  הראיון עצמו נערך בפורים, אולם הוא יוצא רגע לפני ליל הסדר...אצלנו במשפחה בחג הפסח , סביב ארוחת החג המבוגרים מספרים, כל אחד בתורו על יציאת מצרים שלו, על סודן, ועל המרורים שעברנו כדי להגיע לארץ ישראל.בשבילנו, יהודי אתיופיה המשפט החז"לי: "...חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים.." הוא לא עוד ציווי, אלא אמת חיה ונושמת ורלוונטית עד כאב. האזנה נעימה וחג חירות שמח!  כיתבו לי במייל: https://did.li/9YYw5בפייסבןק: https://did.li/RNwTY      

, הגוף שלנו, המקום בו שוכנת הנשמה שלנו, בעזרת הגוף שלנו אנחנו מגשמים את המהווים והרצונות שלנו... אבל איזו מערכת יחסים יש לנו עם הגוף הזה? האם אנחנו מכבדים אותו ומספקים לו את התנאים שהוא צריך? יש מילה  באמהרית שאני מאוד אוהבת, המילה הבודדה  הזו משקפת בעינייי את ההבנה של תרבות שלמה את הגוף ואיך נכון לעבוד עם הגוף. המילה הזו היא בעצם פעולה , פעולה שאם נשכיל לבצע אותה ביום יום שלנו הרבה נחת ורוגע ישרו עלינו.האזנה נעימה !בת אל ...................................................................................................................................................................................................................   אם יש לכם מחשבות, שאלות, נושאים שמעניינים אתכם והייתם רוצים שאדבר עליהם, אשמח לשמוע מכם. פייסבוק:https://did.li/mIkrlאינסטגרם:https://did.li/bgHlC  אימייל: https://did.li/DTM5q

כיצד אנחנו מתמודדים כאשר רגש חזק מציף אותנו? והאם אנחנו מרגישים מספיק בנוח כדי להשען על הסביבה שלנו ברגעים אלו? בעולם הישן יותר, מפגשים עם השכן או השכנה היו למקור הכוח והעוצמה של האנשים.   זאת הייתה הנחמה שלכם, המקום שלהם לשתף, לחלוק. נדמה כי בעולם המודרני אנחנו מתקשים לחלוק בפשטות עם הסביבה את מה שעובר עלינו. מה הקשר בין הקושי שלנו לשתף באופן גלוי לספונטניות ודפיקה על הדלת? בפרק הזה אני מספרת על מפגש ספונטני ומחמם לב עם שכנה אהובה שהזכירה לי כמה כוח ועוצמה יש במפגשים אקראיים וביכולת שלנו לשהות אחת עם השנייה. מקווה שהפרק יהיה בעל ערך עבורכםאשמח לשמוע מחשבות , תחושות וכל מה שמתעורר בכם סביב נושא הפרק - אין דבר משמח יותר מדיון עשיר....האזנה נעימה  בת אל   

 החיים של כולנו מלווים באירועים,מפגשים, ותמונות שמספרים לנו מי אנחנו ומאיפה באנו      כיוצאת אתיופיה יש אירוע אחד, או יותר נכון תופעה מסוימת שזכורה לי (ולשאר בנות ובני הקהילה שלי )היטב . הרגע עליו  אני מדברת הוא  :  רגע המפגש עם מבוגרים/זקני הקהילה והשאלה שכל ילד.ה אתיופים מכירים:   הבת של מי את?   הבן של מי אתה  ? שנים רבות אחורה אני מתבוננת בשאלה הזו שוב ומוצאת בה  עומק שלא יכולתי להבין אז, כשהייתי ילדה.....הפרק הזה מלווה בעצב ובגעגוע עמוק. געגוע לכל אותם מבוגרים/זקנים שהם חלק בלתי נפרד מהנוף שלי...שהנהיגו קהילה שלמה עם הרבה חוכמה החיים של כולנו מלווים באירועים  שמספרים לי מי אנחנו...מהם הרגעים שמלווים אתכם?  אשמח לשמוע איפה הפרק הזה והשאלה הזאת פגשו אתכם., אפשר ליצור איתי קשר במייל/פייסבוק/אינסטגרם. שתהיה האזנה נעמה !בת אל     

בפרק זה תשמעו קטע מתוך ראיון שקיימתי עם קנובש, חברה וקולגה שלי, בו היא מתארת איך היא נאבקה על השם שלה אגלה לכם כמה שמות אמהריים יש לי וממי קיבלתי אותם ומה הקשר בין שמות לבין חווית השייכות והשבטיות שנטועה כל כך חזק בתרבות האתיופית  פרק אישי ומרגשהאזנה נעימה!אשמח אם תדרגו את הפודקאסטמוזמנים לשלוח לי הצעות, רעיונות, מחשבות ושיתופים במייל: [email protected]  

איך זה מרגיש לאכול עם עוד אנשים..באותה הצלחת? מדי שנה בראש השנה מתכנסת המשפחה המורחבת שלי לשלושה ימי חג . הימים הללו הם חגיגה גדולה של ביחד. בפרק הזה אני מכניסה אתכם לשולחן האוכל שלנו ויחד נלמד שיעור חשוב על אינטימיות, מרחק וקירבה.  בפרק תשמעו על ההתנסות האישית שלי, וגם ההתנסות של קרובי משפחה שלימהי משמעות המנהג הייחודי הזה, אכילה משותפת, ומה הקשר של מנהג זה לחיים היומיומיים של כולנו?ואם הגעתם עד סוף הפרק, המשיכו עוד קצת...בסוף הפרק בני המשפחה שלי מספרים מהי אכילה משותפת בשבילם. האזנה נעימהאשמח לשמוע תגובות במייל [email protected]

איך נתפסת התרבות האתיופית בעיני החברה הישראלית ? דרך סיפור שמתרחש בחנות פיצוחים אני מספרת על תפיסות שקיימות בחברה הישראלית ביחס לתרבות האתיופית ומה אפשר ללמוד על עצמנו דרך התפיסות הללו.  מהו חוזק בשבילנו? ומהי חולשה?  מה קורה כאשר ישנו פער בין איך שתופסים אותנו לבין איך שאנחנו תופסים את עצמנו? ושל מי האחריות לפער הזה?  האזנה נעימה. בת אל [email protected]

  פרק מבוא לפודקאסט הזה, בו אני מספרת קצת על עצמי, מה הוביל אותי ליצור את הפרויקט הזה, למה קראתי לו "אמא אתיופית" ' ומה הולך להיות לנו פה בפרקים הבאים !האזנה נעימה בת אל מששה אשכנזי [email protected]