דבר נא - לימוד הלכה ויהדות

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=XO1gYwCLGTQלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1j7HnruMhSlj5aGP0d39frk9aW4spw6gn/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/הפרשה פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'".רש"י מביא את דברי המדרש: 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.כללותיה: "ושבתה הארץ שבת לה'" - כולל כל המלאכות לאיסור עבודת הקרקע. פרטותיה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור" – פירט לך הכתוב זריעה וזמירה קצירה ובצירה, וכן שאר סוגי עבודות. ומבאר רש"י כוונת המדרש: כי אפילו שבחומש דברים משה חוזר ומפרט את ההלכות והדינים של כל המצוות. אינו חוזר ומפרט את מצות השמיטה לפי שכבר פירט כאן כפי מה שניתנו לו בסיני בכל כלליהן ופרטיהן. ומכאן אתה למד לכל המצוות שמשה חוזר ומפרט אותן על דקדוקיהן, שהכל ניתן לו מסיני ולא חלילה בדה דבר אחד מליבו.'שמיטה' הוכחה לתורה מן השמיםברם עדיין לא מובן מדוע נלקחה דוקא מצות שמיטה כסמל ודוגמא לשאר מצוות?!? הרי יכול היה לעשות כן גם בשאר מצוות?החתם סופר מיישב: כי דוקא מצות שמיטה יש בה את ההוכחה לכך שניתנה למשה רבינו משמים ולא חלילה בדה מליבו. שהרי התורה אומרת "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". איזה אדם קרוץ מחומר ומוגבל יכול להתחייב ולקחת על עצמו כזו הבטחה? הבבא הכי גדול לא מסוגל להתחייב לכזה דבר! התחייבות כזו? לעם שלם? לדורות עולם? אין זה כי אם מן האלוקים ברוך הוא. וכיון שבמצוה זו גם טמונה ההוכחה שמשה רבינו ע"ה מוסר את הכל כפי שניתן לו מן האלוקים, היא היא המלמדת על שאר המצוות כולן.. כשם שמצוה זו ניתנה מסיני על כל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, כן שאר המצוות כולן.שנת השמיטה נותנת ברכה ושפע לכל שש השניםהאמרי שפר מבאר: כי שמיטה נקראת גם "שבת" כמו שמובא מספר פעמים בתורה. וכשם ששבת קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע, כן השנה השביעית משפיעה ברכה ושפע על כל השש שנים. המכנה המשותף שביניהם הוא שבשניהם הברכה והשפע בא מבלי שאדם יעשה שום מלאכה, מבלי שיתאמץ ויעבוד קשה, עצם היום הוא מבורך ומשפיע על כל השבוע שאחריו. כך גם סיני לעומת שאר ההרים.. שכידוע כל ההרים עשו השתדלות גדולה בשביל שהתורה תינתן עליהם, אבל רק הר סיני ישב ושתק. ובזכות ענוותנותו וצניעותו זכה שתינתן עליו התורה הקדושה. לכך הסמיך עניין שמיטה להר סיני להורות על הברכה שבאה לאדם לפעמים דוקא בגלל שאינו פועל יותר ממה שצריך, דוקא בגלל השביתה והשקט באה לו ברכה משמים. וכמאמרו הידוע של הרמב"ן: 'הגזירה אמת, והחריצות שקר'.תכלית מתנת ארץ ישראל, שמירת תורה ומצוות האור החיים הקדוש מיישב: כי מצות שמיטה בדוקא כיון שמצוה זו נתחייבו בה ישראל רק בארץ ישראל, אין מצות שמיטה בחו"ל. וכאן התורה אומרת בתחילת דבריה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'" כלומר כאן התורה גם מתארת את ארץ ישראל כמתנה שניתנה מן האלוקים - "אני נותן לכם". ולכן הסמיכה להר סיני כדי להורות כי כל מתנת ארץ ישראל היא בעבור שמירת תורה ומצוות שניתנו לעם ישראל בסיני. ובפרשה קודמת הרחבנו בעניין זה יותר.'שמיטה' - שיור ששייר הקב"ה לעצמו ממתנת ארץ ישראלברם ממשיך האור החיים הקדוש ושואל: מדוע היתה התורה צריכה לומר באותה נשימה את עניין מתנת ארץ ישראל לעם ישראל את המילים "ושבתה הארץ שבת לה'" הרי זה בדיוק מה שהולך ומפרט בהמשך הפסוקים "שש שנים תזרע שדך... וכו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'..."?ומסביר: כי כאן הקב"ה בא להורות כי מתנה נפלאה זו של "ארץ ישראל" איננה מתנה גמורה ומוחלטת, אלא הקב"ה משייר לעצמו משהו. השנה השביעית היא שייכת לה' יתברך. לכן באותה נשימה בה מדבר על המתנה של ארץ ישראל גם מסייג הדברים בכך שמשייר לעצמו זמן של שביתה מן הקרקע שבזמן זה היא שייכת רק להשי"ת.החסד העצום שיש לעם ישראל בשנת השמיטה וכאן יש לשאול.. וכי הקב"ה צרה עינו חלילה במתנות שנותן לבניו? וכי אינו יכול ליתן להם מתנה גמורה ומוחלטת?ולכן נצטט מדבריו הקדושים של האור החיים בעצמו וכך כותב: "והצצתי וראיתי כי אלוקים חשבה לטובה בסדר מעשה זה. כי אם היה ניתן הארץ על תנאי [ללא שיור במתנה] אז בהיבטל התנאי תתבטל המתנה. ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיעור לא מפני זה תתבטל המתנה, אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיעור. והעד נאמן שאמר הכתוב "אז תרצה הארץ את שבתותיה.. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשיבתכם עליה" (כו לד-לה). ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם" עכ"ל. כלומר שאותו השיור נועד כדי לברוח אליו בשעת קושי ופורקן מצד עם ישראל, אם לא ישמרו את שביתת הקרקע, במקום לבטל את התנאי ובכל ליטול את אותה מתנה שנקראת "אדמת ארץ ישראל" לצמיתות עולם, שייר הקב"ה משהו לעצמו, שגם אם לא ישבתו לא תילקח אותה מתנה אלא רק יצטבר להם חוב השיור שחייבים לשייר לקב"ה. וכפי הידוע כי שבעים שנה שגלו לבבל הם כנגד כל אותן שנות השמיטה שלא שמרו ולא שבתו בהן בהיותן על אדמת ארץ ישראל.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=6YHdbYDuFVAלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1a3ZlZuGUik0GpbisrMlEaCf2HtPYy79s/לכל השיעורים בנושא הלכות ומנהגיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1T90V86fyHdhon5c4HiAF2BT_XRSK-OIb/בשו"ע סימן ס' סעיף ד' מביא מחלוקת הפוסקים האם מצוות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה, ולהלכה מעלה כאותם האומרים שמצוות צריכות כוונה. וביאר המשנה ברורה שם סק"ז שזה ודאי לדברי הכל שמצוה לכוון בליבו מה שהוא מוציא מפיו ולא להרהר בדבר אחר, אבל אם לא כיוון ליבו יצא. [חוץ מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכת אבות של תפילה]. ולא נחלקו אלא בעניין אם חייב לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת ידי חובה בעשיית אותה מצוה.ועוד כתב המ"ב שם סק"י שגם לדעת השו"ע שמצוות צריכות כוונה ולא כיוון בעשיית המצוה בפעם הראשונה שהדין הוא שצריך לחזור ולעשות את המצוה שוב. אף על פי כן לא יחזור ויברך על אותה מצוה שלעניין ברכה צריך לחוש לדעת האומרים מצוות אינן צריכות כוונה.וכן פסק השו"ע בסימן תפ"ט סעיף ד' שמי ששאל אותו חבירו בין השמשות כמה היום לעומר, יאמר לו 'אתמול היה כך וכך', שאם יום לו 'היום כך וכך' אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. וזה יתכן רק לדעת האומרים מצוות אינן צריכות כוונה, שהרי מילתא דפשיטא היא שכשענה לו לא התכוון לצאת באותה אמירה .ובבית יוסף סימן רי"ג כתב שדין זה נאמר גם באופן ששמע את המצוה מאדם אחר ולא נתכוון לצאת יד"ח וגם המברך לא נתכוון להוציאו, שלדעת האומרים מצוות אינן צריכות כוונה, יצא ידי חובה. ולפי כל הנ"ל מקשה שו"ע הרב כיצד נוהגים העולם שהשליח ציבור מברך בקול רם תחילה וסופר את העומר, ולאחריו הציבור חוזר ומברך וסופר את העומר לבדו. והרי לדעת האומרים שמצוות אינן צריכות כוונה הרי יצאו הציבור ידי חובה בשמיעת הברכה מהשליח ציבור, ושוב אינם יכולים לחזור ולברך, ולעניין ברכה חיישינן להו מדין ספק ברכה לבטלה. לכן כותב שמן הנכון לעשות כוונה הופכית, שהוא מכוון שלא לצאת ידי חובה מהשליח ציבור ובזה גם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה אינו יוצא ידי חובה. ומטעם זה כתב בחזון עובדיה הל' יום טוב עמ' רל"א שטוב ונכון לעשות גילוי דעת בתחילת ספירת העומר שהוא מכוין שלא לצאת ידי חובה מהש"צ בכל ימי ספירת העומר ויועיל לו לכל ימי הספירה. וגם אם לא עשה בתחילה יכול לעשות בכל זמן מימי ספירת העומר.והעולם שנוהג שלא לחוש לכל הנ"ל כתבו האחרונים שאפשר ליישב כיון שכך הוא המנהג מקדמא דנא שהציבור מברך וסופר אחר הש"צ, בתת מודע שלהם כבר מכוונים מתחילה שלא לצאת ונחשב כאילו עושים כוונה הופכית כבר מתחילה.פרטי דינים והלכות נוספות בעניין ספירת העומר, תמצאו בשיעור שלפניכם "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=2KBtigruE-8לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1iEQSwi9bLhwdUZB6nICLUYonedLfJmck/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - יג אִם אֶחָד (כו) גִּלָּה לַחֲבֵרוֹ בְּאַפֵּי תְּלָתָא עִנְיַן עִסְקוֹ וּמִסְחָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (כז) דְּבָרִים אֲשֶׁר בִּסְתָמָא אָסוּר אַחַר כָּךְ לְגַלּוֹת לְאַחֵר, פֶּן יוּכַל לְהַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּק אוֹ צַעַר, אַךְ עַתָּה שֶׁגִּלָּה לוֹ דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אִם כֵּן רָאִינוּ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, אַף אִם יִתְגַּלֶּה לְבַסוֹף, וְלָכֵן מֻתָּר לְזֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְגַלּוֹת לַאֲחֵרִים, כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל זֶה, אַךְ (כח) שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ לָזֶה הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּעִנְיָנָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=XAdH2DEb0vUלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1Tgr_I1VX1TUlYZ5hPipKjDesftn5CS0C/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - יא וְהִנֵּה לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ הַכְּלָלִים דְּאַפֵּי תְּלָתָא, צָרִיךְ לִזָּהֵר, כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר לְעַיֵּן בִּדְבַר הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הָעִיר בְּעִנְיְנִי הָעֲרָכוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בְּדָבָר שֶׁהוּא חוֹב לָזֶה וּזְכוּת לָזֶה, וְנְחְלְקוּ בְּדֵעוֹת וְעָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֻבָּא (אחר הרוב), כְּשֶׁיֵּצְאוּ מֵחֲדַר הַקָהָל, (כא) צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דַּעְתּוֹ אוֹ דַּעַת פְּלוֹנִי, שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה בְּעִנְיָן זֶה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אַךְ חֲבֵרָיו רַבּוּ עָלָיו וְהִכְרִיחוּהוּ לֵילֵךְ בָּתַר דַּעְתָּם. וְלָא מִבָּעֵי (וא"צ לומר) אִם הֻסְכַּם בֵּינֵיהֶם מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁיֵּצְאוּ מֵחֲדַר הַקָהָל שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת אוֹ (כב) לְסַפֵּר לָאִישׁ הַנּוֹכְחִי גּוּפָא, שֶׁאֵלָיו נוֹגֵעַ הַחוֹב הַהוּא, בְּוַדַּאי אִסוּר גָּמוּר הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא, וְגַם אֵינֶנּוּ מְכַוֵּן לְגַלּוֹת, (כג) רָק בְּמִקְרֶה לְסַפֵּר לְאַחֵר בְּלָשׁוֹן שֶׁיֵּרָאֶה מִדְּבָרָיו, שֶׁדַּעְתּוֹ אֵינֶנּוּ נוֹטָה לָזֶה גַּם עַתָּה, אַךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָרִיב עֲבוּר זֶה עִם חֲבֵרָיו הַנִּשְׁאָרִים, גַּם כֵּן אִסוּר גָּמוּר הוּא, (וּלְפִי (כד) דַּעַת הַיָּד הַקְטַנָּה, אֲפִלּוּ אִם יְסַפֵּר סְתָם, אֵיךְ שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ עָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֻבָּא, גַּם כֵּן אָסוּר), וְאֵין שׁוּם נָפְקָא מִנַּה (הבדל) בֵּין לַמְסַפֵּר דָּבָר זֶה מֵעַצְמוֹ, וּבֵין אִם עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּחֵרוּפִין עַל דְּבַר זֶה הַפְּסָק שֶׁיָּצָא מֵאִתָּם עַל דְּבַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האפנים) אָסוּר לְהַטִיל אֶת הָעַוְלָה עַל חְבֵרוֹ וּלְסַלְּקָה מֵעָלָיו, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת. הלכות לשון הרע כלל ב - יב עוֹד רָאִיתִי לִכְתֹּב דָּבָר אֶחָד בְּפֵרוּשׁ מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים מֻרְגָּלִין בָּזֶה, וְהוּא כְּשֶׁדּוֹרֵשׁ אֶחָד בְּבֵית הַמִדְרָשׁ אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְהַלְעִיג מִמֶנּוּ וְלוֹמַר, שֶׁאֵין בִּדְרָשׁוֹתָיו מַמָשׁ וְשֶׁאֵין מַה לִּשְׁמֹעַ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רָאִינוּ שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים פְּרוּצִין בָּזֶה, וְלֹא יַחְשְׁבוּ הַלַּעַג הַזֶּה לְאִסוּר כְּלָל, וְעַל פִּי הַדִּין הוּא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּר כָּזֶה מָצוּי הוּא שֶׁגּוֹרֵם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹנוֹ וְכַמָה פְּעָמִים צַעַר וּבִיּוּשׁ גַּם כֵּן, כִּי לוּ יְהִי שֶׁהוּא דְּבַר אֱמֶת, הֲלֹא לָשׁוֹן הָרָע אָסוּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כִּי מַה תּוֹעֶלֶת מְכַוֵּן הַמַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ אַחַר זֶה בְּלֵיצָנוּתוֹ *, כִּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, אַדְּרַבָּה, צָרִיךְ לְיַעֵץ לוֹ אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וּלְהַעֲרִיךְ לְפָנָיו, שֶׁיֹּאמַר בָּאֳפָנִים אֲחֵרִים, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה, אֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים, וּבְעֵצָה זוֹ הָיָה מְקַיֵּם גַּם כֵּן ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', וְעַל כָּל פָּנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, (כה) וְלֹא מְהַנִּי בָּזֶה הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא ** כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הֵיטֵב בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=CmLXl2yWJucלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1haKYgpZml07D0koTfgi-NoZTNmJHIx6e/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בפרשה שלנו מובאת מצות ספירת העומר, שכתוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיוום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תהיינה" (כג טו). וכמה וכמה טעמים נכתבו בספרי הדורות לטעם מצוה זו של ספירת העומר. בחלקם נלמד כי כל תכלית יציאת מצרים, בשביל מתן תורה. כך כתב בשו"ת הרשב"א חלק ג סימן רפ"ד הביא בשם בעל העיטור שהביא הטעם לכך ממדרש חז"ל ששם מבואר שכל מטרת יציאת ישראל ממצרים הייתה בשביל לקבל את התורה, כמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "וזה לך האות כי אני שלחתיך, בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב). וכשיצאו ישראל ממצרים היו שואלים את משה אימתי מקבלים את התורה? אמר להם לסוף חמישים יום. והיו מונים את הימים עד למתן תורה בהשתוקקות עצומה, ולכן ביום מתן תורה ציוה אותם השי"ת לשמר ולהמשיך את אותה ספירה כדי לשמר את אותה השתוקקות ואותן כיסופין בכל שנה מחדש לפני חג השבועות חג מתן תורה..טעם נוסף כדי שלא ישכחו לחוג את חג השבועות בזמנו. כך כותב רבי יהודה החסיד ביאר שמכיון שימים אלו הם ימי מלאכת השדה, ואין מי שיגיד לבני הכפרים החקלאים אם אייר מלא או חסר, לכן אמרה תורה תספרו חמישים יום ואחר כך "מקרא קודש יהיה לכם".ובספר 'מטה משה' כתב ממש דומה לזה: שבזמנם היו העם שבשדות ממש ישנים בשדותיהם כדי לשמר את התבואה, ובמיוחד בעונת הקציר שהתבואה כבר בשלה וראויה למאכל. ומשום כך ציותה התורה לספור חמישים יום מחג הפסח, כדי שלא ישכחו לחוג את חג השבועות בזמנו שלא ידעו מתי הגיע זמנו. וטעם נוסף הוא זמן הסתגלות ולקח לחג מתן תורה. כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג מ"ג) מבאר כי למעשה חג הפסח וחג הסוכות נקבעו לעשותם שבעה ימים, כדי להסתגל אליהם ולהתבונן בהם די הצורך כדי ללמוד הלקח מהם. בשונה מיום הכיפורים וראש השנה שהשופר ויום הצום יש בו מספיק כדי לעורר את האדם לתשובה ומעשים טובים ואין צורך בזמן ממושך. אבל חג השבועות אין בו איזו מצוה מיוחדת, ולעשותו יותר מיום אחד לא רצתה התורה כיון שמתן תורה היה רק יום אחד. לכן ציותה התורה להתכונן במשך חמישים יום קודם לחג מתן תורה כדי שיהיה זמן הסתגלות והתבוננות בחג הנשגב והנורא הזה, וללמוד ולהפיק ממנו את כל הלקחים שניתן לקחת מהחג הקדוש הזה.תוספת דברים תוכלו לקבל בשיעור שלפניכם. "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=EBBMG4t7KM0לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1inqxckVlZIlJGOKVSEqvJrkIUrsBI0Ra/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - יא וְהִנֵּה לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ הַכְּלָלִים דְּאַפֵּי תְּלָתָא, צָרִיךְ לִזָּהֵר, כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר לְעַיֵּן בִּדְבַר הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הָעִיר בְּעִנְיְנִי הָעֲרָכוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בְּדָבָר שֶׁהוּא חוֹב לָזֶה וּזְכוּת לָזֶה, וְנְחְלְקוּ בְּדֵעוֹת וְעָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֻבָּא (אחר הרוב), כְּשֶׁיֵּצְאוּ מֵחֲדַר הַקָהָל, (כא) צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דַּעְתּוֹ אוֹ דַּעַת פְּלוֹנִי, שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה בְּעִנְיָן זֶה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אַךְ חֲבֵרָיו רַבּוּ עָלָיו וְהִכְרִיחוּהוּ לֵילֵךְ בָּתַר דַּעְתָּם. וְלָא מִבָּעֵי (וא"צ לומר) אִם הֻסְכַּם בֵּינֵיהֶם מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁיֵּצְאוּ מֵחֲדַר הַקָהָל שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת אוֹ (כב) לְסַפֵּר לָאִישׁ הַנּוֹכְחִי גּוּפָא, שֶׁאֵלָיו נוֹגֵעַ הַחוֹב הַהוּא, בְּוַדַּאי אִסוּר גָּמוּר הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא, וְגַם אֵינֶנּוּ מְכַוֵּן לְגַלּוֹת, (כג) רָק בְּמִקְרֶה לְסַפֵּר לְאַחֵר בְּלָשׁוֹן שֶׁיֵּרָאֶה מִדְּבָרָיו, שֶׁדַּעְתּוֹ אֵינֶנּוּ נוֹטָה לָזֶה גַּם עַתָּה, אַךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָרִיב עֲבוּר זֶה עִם חֲבֵרָיו הַנִּשְׁאָרִים, גַּם כֵּן אִסוּר גָּמוּר הוּא, (וּלְפִי (כד) דַּעַת הַיָּד הַקְטַנָּה, אֲפִלּוּ אִם יְסַפֵּר סְתָם, אֵיךְ שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ עָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֻבָּא, גַּם כֵּן אָסוּר), וְאֵין שׁוּם נָפְקָא מִנַּה (הבדל) בֵּין לַמְסַפֵּר דָּבָר זֶה מֵעַצְמוֹ, וּבֵין אִם עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּחֵרוּפִין עַל דְּבַר זֶה הַפְּסָק שֶׁיָּצָא מֵאִתָּם עַל דְּבַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האפנים) אָסוּר לְהַטִיל אֶת הָעַוְלָה עַל חְבֵרוֹ וּלְסַלְּקָה מֵעָלָיו, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת. הלכות לשון הרע כלל ב - יב עוֹד רָאִיתִי לִכְתֹּב דָּבָר אֶחָד בְּפֵרוּשׁ מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים מֻרְגָּלִין בָּזֶה, וְהוּא כְּשֶׁדּוֹרֵשׁ אֶחָד בְּבֵית הַמִדְרָשׁ אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְהַלְעִיג מִמֶנּוּ וְלוֹמַר, שֶׁאֵין בִּדְרָשׁוֹתָיו מַמָשׁ וְשֶׁאֵין מַה לִּשְׁמֹעַ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רָאִינוּ שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים פְּרוּצִין בָּזֶה, וְלֹא יַחְשְׁבוּ הַלַּעַג הַזֶּה לְאִסוּר כְּלָל, וְעַל פִּי הַדִּין הוּא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּר כָּזֶה מָצוּי הוּא שֶׁגּוֹרֵם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹנוֹ וְכַמָה פְּעָמִים צַעַר וּבִיּוּשׁ גַּם כֵּן, כִּי לוּ יְהִי שֶׁהוּא דְּבַר אֱמֶת, הֲלֹא לָשׁוֹן הָרָע אָסוּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כִּי מַה תּוֹעֶלֶת מְכַוֵּן הַמַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ אַחַר זֶה בְּלֵיצָנוּתוֹ *, כִּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, אַדְּרַבָּה, צָרִיךְ לְיַעֵץ לוֹ אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וּלְהַעֲרִיךְ לְפָנָיו, שֶׁיֹּאמַר בָּאֳפָנִים אֲחֵרִים, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה, אֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים, וּבְעֵצָה זוֹ הָיָה מְקַיֵּם גַּם כֵּן ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', וְעַל כָּל פָּנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, (כה) וְלֹא מְהַנִּי בָּזֶה הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא ** כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הֵיטֵב בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. הלכות לשון הרע כלל ב - יג אִם אֶחָד (כו) גִּלָּה לַחֲבֵרוֹ בְּאַפֵּי תְּלָתָא עִנְיַן עִסְקוֹ וּמִסְחָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (כז) דְּבָרִים אֲשֶׁר בִּסְתָמָא אָסוּר אַחַר כָּךְ לְגַלּוֹת לְאַחֵר, פֶּן יוּכַל לְהַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּק אוֹ צַעַר, אַךְ עַתָּה שֶׁגִּלָּה לוֹ דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אִם כֵּן רָאִינוּ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, אַף אִם יִתְגַּלֶּה לְבַסוֹף, וְלָכֵן מֻתָּר לְזֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְגַלּוֹת לַאֲחֵרִים, כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל זֶה, אַךְ (כח) שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ לָזֶה הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּעִנְיָנָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=f4WkR9m1ZoEלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1PdZlrtVk2OtRqN_9c8J1go-H9TU1rVwp/לכל השיעורים בנושא הלכות ומנהגיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1T90V86fyHdhon5c4HiAF2BT_XRSK-OIb/נחלקו הראשונים במה שכתבה התורה "וספרתם.. שבע שבתות תמימות תהיינה" האם "תמימות" הכוונה היא שספירת העומר היא מצוה אחת המתמשכת בכל הארבעים ותשע יום, או שכל יום ויום מימי הספירה היא מצוה בפני עצמה.התוספות במסכת מנחות דף סו ע"א (ד"ה זכר למקדש) מביא את שיטת בעל הלכות גדולות כי כל ימי הספירה היא מצוה אחת מתמשכת, ופירוש המילה "תמימות" – שלימות. היינו שכל ימי הספירה צריכים להיות שלמים בספירתם בלא שום הפסק באמצע.אך דעת התוספות שם שכל יום מימי הספירה היא מצוה בפני עצמה ופירוש המילה "תמימות" היא על כל יום שסופר מהערב ובכך יש תמימות של 'לילה ויום' .הנפקא מינה בין השיטות תהיה באדם ששכח לספור לילה אחד וגם לא השלים למחרת ביום, שלפי בה"ג הפסיד את הספירה ואינו יכול להמשיך ולספור עוד ספירת העומר, כיון שחסר לו "תמימות". ולדעת תוספות ושאר ראשונים חייב עדיין להמשיך לספור ובברכה משום שכל יום היא מצוה בפני עצמה.למעשה בשו"ע סימן תפ"ט סעיף ח כתב שאם שכח לספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וכתב המשנה ברורה ס"ק ל"ה שהוא הדין אם טעה במניין וספר ספירה אחרת, שנחשב כאילו לא ספר כלל. וממה שכתב השולחן ערוך שצריך להמשיך לספור רק בלא ברכה, נראה שפסק להלכה כדעת התוספות ושאר הראשונים שכל יום היא מצוה בפני עצמה, רק משום ספק ברכות להקל הורה שיספור בלא ברכה.יש דיעה שלישית המובאת בביאור הלכה (שם) שמסביר באופן אחד כי "תמימות" הכוונה בכל סוף שבוע כשמסכם ואומר את חשבון אותו השבוע לפי הכתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה" שהתמימות חוזר על השבתות שזה סיכום השבועות שצריכות להיות תמימות. ולפי שיטה זו אם פספס את הספירה שיש בה השלמת אחד השבועות, אינו יכול לספור עוד את העומר בברכה. אבל באופן השני מסביר שתמימות הכוונה שאם פספס יום אחד יכול להשלים אותו למחרת ולומר 'אתמול היה כך וכך לעומר' ובזה מקיים את התמימות. והוא הדין אפילו פספס כמה ימים יכול לחזור ולספור את כל הימים אחורה, ואז יכול להמשיך למנות בברכה. אולם בביאור הלכה כתב ששיטה זו דחויה מן ההלכה ואין לסמוך עליה בשביל לברך אפילו במקום של ספק ספיקא.אבל נכון יעשה שאם חיסר יום אחד או כמה ימים שיחזור לספור את הימים שפספס כדי להרוויח את התמימות לשיטה זו.פרטי הלכות נוספים ודוגמאות מעשיות תוכלו לקבל בשיעור זה שלפניכם. "שמעו ותי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=lpI4WvkQrgAלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1NT_iypicxai88RZfgrGiARK2g1xPD2YO/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - ט וְכָל זֶה שֶׁדִּבַּרְנוּ הוּא מִצַד אִסוּר הָאֲמִירָה בְּעַצְמוֹ, אֲבָל, חַס וְשָׁלוֹם, לְהוֹסִיף אְפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אוֹ לְהַטְעִים אֶת הַדָּבָר בִּפְנֵי הַשּׁוֹמֵעַ, לוֹמַר שֶׁהַמַעֲשֶׂה שֶׁנִּשְׁמַע עַל שִׁמְעוֹן, יָפֶה נִשְׁמָע עָלָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, זֶה וַדַּאי אָסוּר בְּכָל גַּוְנֵי, דְּהוּא מְקַלְקֵל אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו, יוֹתֵר מִמַה שֶּׁהָיָה נִשְׁמָע עָלָיו לְבַסוֹף מֵעַצְמוֹ עַל פִּי הַסְּבָרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא. וְעוֹד, דְּבָזֶה מוּכָח שֶׁמְקַבֵּל דָּבָר זֶה לֶאֱמֶת, וְזֶה אָסוּר לְכֻלֵּי עָלְמָא בְּכָל גַוְנֵי, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָן בִּכְלָל ז' סָעִיף א', עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, אֲפִלּוּ אִם מְפֻרְסָם (כ) עַל אָדָם עִנְיָן אֶחָד לְרַע שֶׁעָשָׂה בְּנַעְרוּתוֹ, אַךְ מֵאָז וְעַד עַתָּה הוּא מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, אוֹ שֶׁמְפֻרְסָם עַל אֲבוֹתָיו, שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה כְּלָל, וְהוּא אֵינוֹ אוֹחֵז בְּדַרְכֵיהֶם, וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא (וכל כיוצא בזה) בְּדָבָר שֶׁעַל פִּי אֱמֶת אֵין עַוְלָה עָלָיו, אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ וּלְבַזּוֹתוֹ אֵצֶל חֲבֵרָיו בָּזֶה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל זֶה וּמְסַפֵּר בִּדְבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ בְּעֵינֵי עַמוֹ, אֲפִלּוּ לֹא יוֹסִיף שׁוּם דָּבָר עַל הָאֱמֶת, הוּא מִכְּלַל כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה בְּמַאֲמָר רי''ד, וְלֹא שַׁיָּךְ עַל זֶה כְּלָל הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא (ההתר של בפני שלושה), אַף שֶׁדָּבָר זֶה מְפֻרְסָם בְּפִי כֹּל, אַחֲרֵי שֶׁעַל פִּי אֱמֶת אֵין עָלָיו שׁוּם גְּנַאי בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּיחֶזְקֵאל י''ח: ''בֶּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְגוֹ' כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ וְגוֹ' '' וְהוּא עוֹשֵׂהוּ עֲבוּר זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=ciNQKo0l6rsלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/120wjV38q4RF2XhKhnaC7Vbsd-yokuzWN/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/שאל פעם יהודי שאלת תם: מדוע לא נוהגים מנהגי אבלות גם על מיתתם של 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה, הרי זו היתה טרגדיה נוראה שכמעט ולא היתה כמותה בעם ישראל. מספרם כפול ומכופל בפי כמה וכמה ממספרם של תלמידי רבי עקיבא?באמת שזו שאלה קשה ולא פשוטה בכדי להשיב עליה, במיוחד שעדיין קיימים ועומדים בינינו ניצולי שואה ואנחנו מרגישים הזדהות גדולה עם הכאב העצום והנורא, וכדרכו של עולם מה שיותר קרוב ושייך אלינו הרגש שלנו פועל חזק יותר, אבל חשוב לשאול את השאלה בשביל להבין מה ימי ספירת העומר. אז באמת שלגבי השואה שקרתה ממש בדורות האחרונים נראה שאין מקום לשאלה זו מאחר וכבר אין לנו סנהדרין ולא אנשי כנסת הגדולה בשביל לבוא ולתקן תקנות ציבוריות כל כך משמעותיות לעם ישראל כמו שהיה בזמן חז"ל. שברור הדבר שבשביל לתקן דבר לכלל עם ישראל ולדורות עולם צריך כח גדול ועצום שהיה שייך רק בזמן חז"ל, ואנן יתמי דימתי אין בנו את הכח הזה. אבל השאלה עצמה היא נכונה אם נבוא ונשאל אותה על אירועים אחרים שאירעו בהיסטוריה עוד בזמן חז"ל שמתו מספרים עצומים של יהודים ולא ראינו שתיקנו עליהם תקנה של מנהגי אבלות כמו על מיתת תלמידי רבי עקיבא. כמו למשל הרוגי ביתר שמספר ההרוגים שם היה גדול פי כמה מתלמידי רבי עקיבא ובכל זאת לא ראינו שום תקנה מיוחדת של מנהגי אבלות למשך זמן ממושך למשך כל הדורות. זאת למה?!?נראה כי התשובה לזה נמצאת בפרשת השבוע שלנו..בשיעור שלפניכם תקבלו תשובה ברורה ומפורטת לשאלה זו, בה תחכימו ותבינו מהי סיבת תקנת מנהגי האבלות ל24 אלף תלמידי רבי עקיבא, ומה הלקח שרצו חכמינו ז"ל ללמד אותנו לדורות. "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=T5j-77GOGl8לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1eeGMuXWMKCgGciJP0J7ZCDHhgwlqPHRS/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - ט וְכָל זֶה שֶׁדִּבַּרְנוּ הוּא מִצַד אִסוּר הָאֲמִירָה בְּעַצְמוֹ, אֲבָל, חַס וְשָׁלוֹם, לְהוֹסִיף אְפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אוֹ לְהַטְעִים אֶת הַדָּבָר בִּפְנֵי הַשּׁוֹמֵעַ, לוֹמַר שֶׁהַמַעֲשֶׂה שֶׁנִּשְׁמַע עַל שִׁמְעוֹן, יָפֶה נִשְׁמָע עָלָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, זֶה וַדַּאי אָסוּר בְּכָל גַּוְנֵי, דְּהוּא מְקַלְקֵל אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו, יוֹתֵר מִמַה שֶּׁהָיָה נִשְׁמָע עָלָיו לְבַסוֹף מֵעַצְמוֹ עַל פִּי הַסְּבָרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא. וְעוֹד, דְּבָזֶה מוּכָח שֶׁמְקַבֵּל דָּבָר הלכות לשון הרע כלל ב - י וְדע עוֹד דְּכָל הַהֶתֵּר דְּאַפֵּי תְּלָתָא הוּא מִצַד הָאוֹמֵר, אֲבָל מִצַד הַשּׁוֹמֵעַ, דְּהַיְנוּ, אִם הוּא יוֹדֵעַ אֶת טֶבע הַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁיִּשְׁמַע יְקַבֵּל דָּבָר זֶה לֶאֱמֶת עַל שִׁמְעוֹן וְיוּכַל לִהְיוֹת, שֶׁיּוֹסִיף עוֹד דְּבָרִים לִגְנַאי עָלָיו, לְאָדָם כָּזֶה אָסוּר לוֹמַר שׁוּם רֶמֶז שֶׁל גְּנַאי עַל חֲבֵרוֹ בְּכָל גַּוְנֵי, וְהַמְסַפֵּר לוֹ עוֹבֵר אַ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאו זֶה, עַיֵּן שָׁם. וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ בִּכְלָל זֶה לְאִסוּר, הוּא אֲפִלּוּ אִם לֹא יַזְכִּיר הַמְסַפֵּר הַזֶּה שֵׁם הַמְסַפֵּר הָרִאשׁוֹן שֶׁסִפֵּר בְּאַפֵּי תְּלָתָא, רַק יְסַפֵּר סְתָם, שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁמַע עַל פְּלוֹנִי, אֲפִלּוּ הָכֵי (אף על פי כן) אָסוּר. וְאַחֲרֵי כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה שֶׁבֵּאַרְנוּ, רְאֵה אָחִי, כַּמָה יֵשׁ לְהִתְרַחֵק מִקֻלָּא זוֹ, שֶׁכִּמְעַט אֵין לָהּ מָקוֹם בַּמְצִיאוּת, וּבִפְרָט שֶׁאַף אִם יִצְטָרְפוּ כָּל הַפְּרָטִים, גַּם כֵּן צָרִיךְ עִיּוּן אִם הֲלָכָה כְּדֵעָה זוֹ, אַחֲרֵי שֶׁלְּדַעַת הַרְבֵּה פּוֹסְקִים אֵין שׁוּם מָקוֹר לְקֻלָּא זוֹ מֵהַשַּׁ''ס (וכמו שכתבנו בסוף סעיף קטן ד' בבאר מים חיים), לָכֵן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מִזֶּה. זֶה לֶאֱמֶת, וְזֶה אָסוּר לְכֻלֵּי עָלְמָא בְּכָל גַוְנֵי, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָן בִּכְלָל ז' סָעִיף א', עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, אֲפִלּוּ אִם מְפֻרְסָם (כ) עַל אָדָם עִנְיָן אֶחָד לְרַע שֶׁעָשָׂה בְּנַעְרוּתוֹ, אַךְ מֵאָז וְעַד עַתָּה הוּא מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, אוֹ שֶׁמְפֻרְסָם עַל אֲבוֹתָיו, שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה כְּלָל, וְהוּא אֵינוֹ אוֹחֵז בְּדַרְכֵיהֶם, וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא (וכל כיוצא בזה) בְּדָבָר שֶׁעַל פִּי אֱמֶת אֵין עַוְלָה עָלָיו, אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ וּלְבַזּוֹתוֹ אֵצֶל חֲבֵרָיו בָּזֶה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל זֶה וּמְסַפֵּר בִּדְבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ בְּעֵינֵי עַמוֹ, אֲפִלּוּ לֹא יוֹסִיף שׁוּם דָּבָר עַל הָאֱמֶת, הוּא מִכְּלַל כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה בְּמַאֲמָר רי''ד, וְלֹא שַׁיָּךְ עַל זֶה כְּלָל הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא (ההתר של בפני שלושה), אַף שֶׁדָּבָר זֶה מְפֻרְסָם בְּפִי כֹּל, אַחֲרֵי שֶׁעַל פִּי אֱמֶת אֵין עָלָיו שׁוּם גְּנַאי בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּיחֶזְקֵאל י''ח: ''בֶּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְגוֹ' כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ וְגוֹ' '' וְהוּא עוֹשֵׂהוּ עֲבוּר זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=lXNoVO9eL5Uלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/19w4skjHfJijLcm-oPTFlPtzejSHMiQoS/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - ו עוֹד נִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא (יד) בְּאוֹתָה הָעִיר, שֶׁשָּׁמַע בְּאַפֵּי תְּלָתָא, מֻתָּר לְגַלּוֹת מִשּׁוּם דְּחַבְרָךְ חַבְרָא וְכוּ', אֲבָל לֹא בְּעִיר אַחֶרֶת, אַף דְּשַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת מִזּוֹ לְזוֹ, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. הלכות לשון הרע כלל ב - ז וְאִם הָאוֹמֵר הִזְהִיר שֶׁלֹּא לְגַלּוֹתוֹ, אֲפִלּוּ אָמַר (טו) בִּפְנֵי רָבִּים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע, לְמִי שֶׁיְּגַלֶּה אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בְּמִקְרֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה שֶׁאֶחָד מֵהשּׁוֹמְעִים אוֹ שְׁנַיִם לֹא שָׁמְרוּ אֶת הָאַזְהָרָה הַזּוֹ וְגִלּוּהוּ לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי כֵן (טז) הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה אֵין לוֹ לְגַלּוֹת אֶת הַדָּבָר לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּמִקְרֶה, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. הלכות לשון הרע כלל ב - ח אֵין חִלּוּק בִּלְשׁוֹן הָאַזְהָרָה, בֵּין שֶׁצִוָּם (יז) שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ עוֹד מִזֶּה הָעִנְיָן כְּלָל, וּבֵין שֶׁאָמַר לָהֶם, שֶׁאַל יִוָּדַע מִכֶּם דָּבָר, בְּכָל גַּוְנִי (בכל האפנים) אָסוּר לְגַלּוֹת מֵהַגְּנוּת שֶׁל פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ לְאַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, דְּעַל יְדֵי שֶׁיְּגַלֶּה לְאַחֵר, יִתְגַּלֶּה לְבַסוֹף לַכֹּל וַאֲפִלּוּ לוֹ, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה *. עוֹד נִרְאֶה פָּשׁוּט, (יט) דְּדַוְקָא אִם הַשּׁוֹמְעִים הָיוּ שְׁלֹשׁה, לַאֲפוּקֵי (להוציא) אִם שְׁנַיִם סִפְּרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם לֹא שַׁיָּךְ הַאי הֶתֵּרָא כְּלָל, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=saW_-Pc465Eלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1yqLL5Io_aMXEWhTCykGIZN_aKKENlbXu/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בפרשתינו מופיע הציווי על מצות "ברית מילה" שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ולמדו חכמינו ז"ל "וביום" - ואפילו בשבת . שאם היום השמיני למילתו נופל בשבת, בכל זאת מקיימים את מצוות המילה על אף שהוא כרוך לכאו' בחילול שבת של הוצאת דם. אולם 'מכשירי מילה' כגון להוליך את הסכין בשבת מרשות לרשות, אפילו שהוא איסור דרבנן אסור, כמבואר בשו"ע או"ח סימן שלא סעיף ו.והנה יש להציב כאן ב' קושיות:א] שהרי כפי הידוע לנו גם מצוות שמיעת שופר בראש השנה, ונטילת לולב ביום טוב ראשון של סוכות, אם נפלו אותם ימים טובים בשבת, מדאורייתא תוקע בשופר ונוטל לולב אפילו בשבת, אלא שגזרו חכמים שלא לעשות כן גזירה שמא יאחוז השופר או הלולב ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים בשבת כדי לילך ולשאול את החכם. ואיסור טלטול ברה"ר הוא מדאורייתא. ואפילו שלכאו' חכמים עוקרים מצווה מן התורה, יש כח ביד חכמים לעקור מצוה דאורייתא ב'שב ואל תעשה' (ולא ב'קום ועשה') ולכן אמרו "שב ואל תעשה" שלא יתקע בשופר ושלא יטול הלולב בשבת בכלל.ואם כן יש לשאול מדוע כאן לעניין מצות ברית מילה שגם כן דוחה שבת כנ"ל, לא גזרו חכמים שמא יאחוז את הסכין ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים כדי לשאול את החכם? או אפילו כדי לקיים מצוות ברית מילה בעצמה? ואז היו דוחים את מצות ברית המילה בשב ואל תעשה?ב] השו"ע בסימן ל"א כותב שאסור להניח תפילין בשבת כיון ששבת עצמה היא "אות" שנאמר: "כי אות היא ביני ובניכם". ותפילין עצמן גם כן נקראים "אות" שנאמר: "והיו לאות על ידך" ויש זלזול גדול להניח 'אות' ביום שהוא עצמו 'אות' כמו שמביא הבית יוסף בשם הזוהר הקדוש. ולפי זה יש לומר גם על ברית מילה, שהרי אף היא נקראת "אות" כמו שאמר הקב"ה לאברהם בפרשת לך לך "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ביני וביניכם" (בראשית יז יא) ואם כן לכאורה יש כאן זלזול בשבת קודש שבעצמה נקראת אות לקיים מצוות ברית מילה שנקראת אות, בדיוק כמו לעניין תפילין? ולמה בכל זאת מקיימים ברית מילה גם בשבת?ויותר יש לשאול:שהרי תפילין שהם "אות" כמבואר לעיל, כותב המשנה ברורה שביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה, כי מילה היא 'אות' ותפילין הם 'אות'. ולכאו' אם שניהם זה "אות" למה אין כאן זלזול אחד בשני?אי"ה בשיעור זה תקבלו תשובות מדהימות לב' שאלות הללו בתוספת נופך, כמו כן לפניכם סיפור מרגש במיוחד על תקופה לא קלה ברוסיה בה היה אסור לקיים תורה ומצוות, בסיפור יתואר כיצד קצין קג"ב יהודי מסר נפש רק כדי למול את בנו."שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=9Jsf3fUVrR0לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1KId3pjhL0pM-Qxvj3vtgg2QT6k_Km0it/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - ד וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בְּאִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְגַלּוֹת, (ט) דַּוְקָא הַשּׁוֹמֵעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁשָּׁמַע בְּעַצְמוֹ מַה שֶּׁרְאוּבֵן סִפֵּר עַל שִׁמְעוֹן בְּאַפֵּי תְּלָתָא (בפני שלשה), אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמַע מִמֶנוּ, אָסוּר לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ עַל סְמָךְ הַזֶּה, שֶׁאָמַר לוֹ הַמְסַפֵּר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וּלְסַפֵּר לְאַחֵר מֵהַגְּנוּת שֶׁשָּׁמַע עַל שִׁמְעוֹן, אַף אִם לֹא יַזְכִּיר מִי הוּא הַמוֹצִיא וְהַמֵבִיא הַלַּעַז הַזֶּה עַל שִׁמְעוֹן, אִם לֹא (י) שֶׁכְּבָר נִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל. וְלָא מִבָּעֵי (ואין צריך לומר) אִם הַשּׁוֹמֵעַ הַשֵּׁנִי הַזֶּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵעַצְמוֹ אֶת עֶצֶם הַמַעֲשֶׂה, אִם הוּא אֱמֶת שֶׁרְאוּבֵן סִפֵּר גְּנוּת עַל שִׁמְעוֹן, (יא) בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְהַאֲמִינוֹ, בְּזֶה שֶׁרְאוּבֵן עָבַר עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ, שֶׁרְאוּבֵן סִפֵּר גְּנוּת עַל שִׁמְעוֹן, אַךְ אֵינֶנּוּ יוֹדֵע אִם הָיָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ הָרִאשׁוֹן הַזֶּה גִּלָּה לוֹ שֶׁהָיָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בָּזֶה וְחָיְשִׁינַן דִּילְמָא לֹא הָיָה זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וְאֵינֶנוּ עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת, וְעַל כֵּן אָסוּר לָזֶה לְסַפֵּר לְשׁוּם אָדָם. הלכות לשון הרע כלל ב - ה נִרְאֶה לִי, דְּאִם הַסִפּוּר בְּאַפֵּי תְּלָתָא הָיָה (יב) בִּפְנֵי אֲנָשִׁים יִרְאֵי אֱלֹקִים שֶׁנִּזְהָרִים מֵאִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מִמֵילָא אֵין דָּבָר זֶה עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאִם כֵּן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דָּבָר זֶה לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ אִם רַק אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה הָיָה אִישׁ יְרֵא אֱלֹקִים, שֶׁנִּזְהָר מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, גַּם כֵּן דִּינָא הָכֵי דְּתוּ לֵיכָּא (ששוב אין) שְׁלֹשָה מְפַרְסְמִים. וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה הָיָה מִקְרוֹבָיו אוֹ (יג) אוֹהֲבָיו שֶׁל מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו הַגְּנוּת, גַּם כֵּן שַׁיָּךְ הַאִי טַעְמָא, דְּהוּא בְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ וִיגַלֶּה לְהָעוֹלָם הַגְּנוּת שֶׁל קְרוֹבוֹ וְאוֹהֲבוֹ, אִם כֵּן תּוּ לֵיכָּא תְּלָתָא.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=P-ewE7gGnZwלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1u0g6tXVlYz5w0HeK9m1S9PAfkF6K6vSl/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - א (א) אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי יָחִיד. וְכָל שֶׁכֵּן בִּפְנֵי רַבִּים. וְכָל שֶׁיִּתְרָבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרָבֶּה עֲוֹן הַמְסַפֵּר, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּנֶה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, שֶׁנִּתְפַּרְסֵם גְּנוּתוֹ בִּפְנֵי כַּמָה אֲנָשִׁים, גַּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְשִׁיל כַּמָה אֲנָשִׁים בְּאִסוּר שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע (הסכמת כל הפוסקים). הלכות לשון הרע כלל ב - ב וּמַה שֶּׁנִּמְצָא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ''ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ (ב) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְּׁנֵי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ''ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה (שחברך חבר יש לו), וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה, לוֹמַר בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי. הלכות לשון הרע כלל ב - ג יֵשׁ אוֹמְרִים, (ד) דְּאִם אֶחָד סִפֵּר (ה) גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שְׁלשָה, אַף דְּהוּא עָבַר בְּוַדַּאי עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַנַּ''ל, אַף עַל פִּי כֵן אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה, סִפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, לֹא עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, מִטַעַם דְּכֵיוָן דִּשְׁלשָה יוֹדְעִים מִזֶּה, מִמֵילָא כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּבְדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת לֹא אָסְרָה הַתּוֹרָה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְדַוְקָא לְסַפֵּר (ו) בְּדֶרֶךְ אַקְרַאִי, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקוֹל וּלְגַלוֹתוֹ יוֹתֵר *. (ח) אֲפִלּוּ אִם לֹא יְסַפֵּר בְּשֵׁם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ, רַק יְסַפֵּר סְתָם, שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁמַע עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=P-ewE7gGnZwלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1-0jK2kFO95DTU0EcqMfNYM0j7geo3dnj/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל ב - א (א) אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי יָחִיד. וְכָל שֶׁכֵּן בִּפְנֵי רַבִּים. וְכָל שֶׁיִּתְרָבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרָבֶּה עֲוֹן הַמְסַפֵּר, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּנֶה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, שֶׁנִּתְפַּרְסֵם גְּנוּתוֹ בִּפְנֵי כַּמָה אֲנָשִׁים, גַּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְשִׁיל כַּמָה אֲנָשִׁים בְּאִסוּר שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע (הסכמת כל הפוסקים). הלכות לשון הרע כלל ב - ב וּמַה שֶּׁנִּמְצָא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ''ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ (ב) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְּׁנֵי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ''ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה (שחברך חבר יש לו), וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה, לוֹמַר בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי. הלכות לשון הרע כלל ב - ג יֵשׁ אוֹמְרִים, (ד) דְּאִם אֶחָד סִפֵּר (ה) גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שְׁלשָה, אַף דְּהוּא עָבַר בְּוַדַּאי עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַנַּ''ל, אַף עַל פִּי כֵן אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה, סִפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, לֹא עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, מִטַעַם דְּכֵיוָן דִּשְׁלשָה יוֹדְעִים מִזֶּה, מִמֵילָא כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּבְדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת לֹא אָסְרָה הַתּוֹרָה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְדַוְקָא לְסַפֵּר (ו) בְּדֶרֶךְ אַקְרַאִי, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקוֹל וּלְגַלוֹתוֹ יוֹתֵר *. (ח) אֲפִלּוּ אִם לֹא יְסַפֵּר בְּשֵׁם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ, רַק יְסַפֵּר סְתָם, שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁמַע עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=MVOA1pi8G48לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1dec2CRGIc_aVCDG0IfqiBCeDBxA8bIIA/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בדרך כלל כשרוצים לתאר אדם שעבר עבירה חמורה מאוד אומרים: "כאילו אכל חזיר" [דבר אחר]. ויש להבין למה דוקא נוקטים את הבעל חי הזה לדוגמא? הרי יש בעלי חיים שאין בהם אפילו סימן טהרה אחד, היה לכאו' צריך לנקוט דוגמתן? הרי החזיר לכל הפחות יש לו סימן טהרה א' שהוא מפריס פרסה, אם כן לכאו' הוא טוב יותר מאותם בעלי החיים שאין להם בכלל סימני טהרה?!?בשביל להבין זאת נקדים ונאמר: כי בפרשתינו מובא איסור מאכלות אסורות, וסימני היכר בין בעלי חיים טהורים הכשרים לאכילה, לבין אלו שאסורים באכילה.למעשה יש ג' סוגים:א] שיש בו ב' סימני טהרה: מעלה גרה ומפריס פרסה – שהוא טהור וכשר לאכילהב] שאין בו שום סימן טהרה: שאינו מעלה גרה ואינו מפריס פרסה – שהוא טמא ואסור באכילה.ג] שיש בו רק א' מהסימנים: או שהוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה. או שהוא מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה – שאף הוא טמא ואסור באכילה.היוצא מכל זה: כי רק בעל חי שיש בו את ב' סימני הטהרה, הוא הכשר וראוי לאכילה.למה התורה נוקטת לשון "טהרה" בבעלי חיים טמאיםוהנה כאשר ניגשים לקרוא את הפסוקים קצת לא מובן הלשון שהתורה נוקטת בו, וכך כתוב:"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. ואת השפן כי מעלה גרה, ואת הארנבת כי מעלת גרה היא. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם"אינו מובן למה כשהתורה רוצה להסביר לנו את הטעם למה הגמל והחזיר אסורים באכילה היא כותבת את סימני הטהרה שלהם, "את הגמל כי מעלה גרה הוא... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא.." לכאורה אלו סימני טהרה ולא סימני טומאה, היה צריך להדגיש יותר את העדר הסימני טהרה שלהם, שהגמל כי אינו מפריס פרסה, והחזיר כי אינו מעלה גרה, לכן טמא הוא לכם, ולא את סימני הטהרה שלהם?ביותר הזהרו מן ה'צבועים'כך שואל הכלי יקר. ומבאר: כי הגמל והחזיר יש בהם תכונות של צביעות ושקר, ולכן צריך ליזהר מהם ביותר. הגמל כל הזמן לועס, למה הוא לועס כל הזמן, כדי שיראו כולם שהוא מעלה גרה, לומר 'ראו טהור וכשר אני'. אבל כשיושב ורובץ על גבי הקרקע מקפל את רגליו באופן שהברך כלי חוץ וכף הרגל כלפי פנים, הוא מסתיר ומכסה אותה שלא יראו שאינו מפריס פרסה. החזיר גם כן אותו דבר רק לצד ההפוך, כשהוא רובץ הוא מוציא כפות רגליו כלפי חוץ כדי שיראו כולם לומר 'ראו טהור וכשר אני'. לפי זה י"ל כי דוקא סימני הטהרה שבב' חיות הללו מוסיף טומאה על טומאתם, כיון שהצבוע שמראה כאילו הוא צדיק והא מסוכן וגרוע מכל דבר אחר. ולכן סימני הטהרה שלהם היא סיבה לשקץ אותם יותר, להכריז ולהודיע שלא יהיה בלבול חלילה וידעו כי אם אינו טהור וכשר, אז סימן הטהרה שלו נהפך לטמא ומתועב יותר כיון שהוא מנפנף בו להטעות את הבריות.הצביעות היא חמורה יותר וכמו שהזהיר ינאי המלך את אשתו לפני מותו: "אל תיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהם מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כב ע"ב).בזה יובן בס"ד מה ששאלנו בתחילה, מדוע דוקא אכילת 'דבר אחר' נלקח כסמל ודוגמא לעוונות חמורים מאוד ולא בעלי חיים אחרים? התשובה היא משום שהצביעות היא מוסיפה טומאה על הטומאה הראשונה, והיא חמורה יותר מהטומאה עצמה.מסימני כשרות הבעלי חיים, תשובה לאומרים 'אין תורה מן השמיים' הגמרא במסכת חולין דף ס ע"ב אומרת 'וכי משה רבינו קניגי (צייד הצד חיות ע"י כלבים לשם שעשוע) היה, או בליסטרי (יורה בקשת על החיות) היה? כדי שיכיר את כל סוגי הבעלי חיים? אלא מכאן לאומר אין תורה מן השמיים?כותב המלבי"ם על חומש ויקרא (יא ו) וז"ל: "פה נמצא מופת שהתורה היא אלוקית, שנתן כלל שרק מפריס פרסה ומעלה גרה יאכל, וחשב בפרשת ראה עשרה מינים שיש להם ב' סימנים, וג' מינים שהם מעלי גרה בלבד, ומין א' שהוא מפריס פרסה. וחכמי דור ודור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם, ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שהיו שיהיו לו שני סימנים או סימן אחד" עכ"ל.כלומר כשהגמרא אומרת וכי משה רבינו היה צייד חיות בשביל שיכיר את כל סוגי הבעלי חיים, הגמרא מתכוונת לומר, כיצד היה יודע משה רבינו כי רק סוגי בעלי החיים הללו בלבד יש בהם ב' סימנים, והללו יש בהם סימן א' בלבד, וכי הוא בקי בכל סוגי הבעלי חיים שבעולם? אלא מכאן תשובה ניצחת לאומר אין התורה מן השמיים, כי רק מי שברא את העולם וכל הבעלי חיים יודע בדיוק את סוגיהן וגם אינו חושש לכותבן בספרו שמא יימצא שטעה, כיון שהוא הוא לבדו מכיר ויודע בכולן ומשה רבינו רק השליח להביא דברו אל העם.ובאמת שכך מפורש בגמרא לעיל מיניה בדף נט ע"א "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל [שפן וארנבת]... שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר. כלומר – אין עוד בעל חי בעולם שיש לו רק סימן אחד והוא טמא מלבד ארבעת אלו המנויים בפרשה.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=67zBWgUmSX0לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1Qsgx5MVzAs0nP8CEuZ6GaveoEZQw6vg6/לכל השיעורים בנושא הלכות ומנהגיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1T90V86fyHdhon5c4HiAF2BT_XRSK-OIb/חכמינו זכרונם לברכה אומרים כי "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" ויש להבין על איזה קושי מדובר? וכי יש קושי מלפניו יתברך מלוא כל הארץ כבודו, ברצונו עושה הכל ואין מעצור מלפניו מלהושיע בין רב למעט?בשיעור זה תקבלו אי"ה ב' ביאורים נפלאים בהבנה עמוקה מהו באמת הקושי עליו מדובר שקשה לקב"ה כביכול לקרוע את הים, לזווג זיווגים, ולפרנס בן אדם. בשיעור זה נלמד על החשיבות הגדולה בלא לעשות שינוי בתדמית האישיות של האדם לאחר שחזר בתשובה וקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, על החשיבות הגדולה של ההתמדה וההמשכיות בדרגות הרוחניות אותם אצלכנו להשיג ושלא חלילה ליצור שינוי שם וזהות אחרת לגמרי מכפי שהייתה קודם. "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=sX664Fb1bAYלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1ifclSnIFmC1i2bS-7Klt7fMi54HoU7GW/לכל השיעורים בנושא חיזוקים קצרים ומיוחדיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1hbPf5fisj9cHqThkDebyM2xi1MBIDApr/ישראלי המתגורר בארץ שוחח לא מזמן עם ידידו וקרובו מחו"ל, הידיד מחו"ל התעניין מה המצב הבטחוני בארץ? והאם מתחיל להיות קצת שקט?? הישראלי ענה לו בחיוב, כי ב"ה השקט מתחיל לחזור.. אפילו כבר במשך 10 שעות רצופות לא היו טילים ואזעקת. הידיד מחו"ל התגלגל מצחוק למשמע אוזניו.. ואמר: אצלינו בחו"ל כבר 70 שנה אין מלחמות, ואתה מדבר איתי על 10 שעות וכבר זה נחשב אצליך שחזר השקט??מהי באמת הסיבה שרק כאן בארץ ישראל יש כל הזמן קולות מלחמה?!? האם אלו שגרים בחוץ לארץ טובים יותר מאיתנו?!? מסר קצר חזק ומעצים תקבלו בסרטון זו, להבין מה גורם לאדם משמעות בחיים.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=vvvRmvQOrWcלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1T0vLL_UtJ_n_CFjhJ4GFwaCokovCowod/לכל השיעורים בנושא חיזוקים קצרים ומיוחדיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1hbPf5fisj9cHqThkDebyM2xi1MBIDApr/בהגדה של פסח אנו נוהגים לשיר את השיר "חד גדיא". אם ננסה לרגע לשפוט עם מי הצדק, הרי זה שהחתול בא ואכל את הגדי הוא ודאי לא נהג כהוגן, על מה ולמה אתה בא פתאום ואוכל את הגדי מבלי שעשה לך דבר רע?אבל הכלב שאכל את החתול...? לכאורה נהג כשורה, שהרי החתול אשם בכך שהגדי נאכל. ואם כן המקל הוא - לא בסדר. והאש – בסדר. המים – לא בסדר. השור – בסדר. השוחט – לא בסדר. מלאך המוות – בסדר. נו.... ואחרי כן מה?!? חס ושלום....?!?אומר החתם סופר כי כבר מתחילה טעינו בחשבון, שהרי הכלב שאכל את החתול הוא גם לא בסדר, זה נכון שהחתול אכל את הגדי בלי שום סיבה, אבל אתה הכלב... מה זה עניינך? מה אתה מתערב בדברים שאינם קשורים אליך? על זה אומר הפסוק במשלי "מחזיק באזני כלב עבר, מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו יז). יש לפרש כך: כי אוזני הכלב כידוע.. כל צליל קטן שהן שומעות במחיצתם מיד גורמות לכלב להשתגע ולנבוח בקולי קולות, כך האדם שמבקש להביע 'דעה' בכל דבר ועניין גם במה שאינו קשור אליו, ייחשב כמו שמחזיק את עצמו לאוזני הכלב.בהכנות לחג הפסח יש הרבה טורח ועמל, אבל מה קורה כשפתאום נהיה בלאגן? פתאום מתלכלך כל מה שעמלנו וניקינו ביגיעה רבה. ואז מה עושים?? 'מחפשים אשמים' כל אחד מביע את "דעתו האישית" אתה אשם? הוא אשם? הם אשמים? כולכם אשמים? מנסים לתקן את העולם.למעשה פספסנו את העיקר כבר בתחילת הסיפור.. אין כאן אשמים!! יש כאן "נסיון" בסך הכל מבקשים לנסות אותנו משמים, והשאלה האם נעמוד בנסיון או לא. עמדנו - עברנו עוד שלב בהצלחה. לא עמדנו - נעמוד בפעם הבאה.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=lg2puGKmvf4לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/11yWaC6Wc72nxExoJwpY1hXFKslBlOayR/לכל השיעורים בנושא הלכות ומנהגיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1T90V86fyHdhon5c4HiAF2BT_XRSK-OIb/בזוהר הקדוש פ' תצוה אומר כי המצה נקרא בשם "מיכלא דמיהמנותא" פירוש – מאכל של אמונה. וגם נקרא בשם "מיכלא דאסוותא" פירוש – לחם של רפואה.יש להבין בסייעתא דשמיא על מה ולמה נקראת המצה מאכל של אמונה, ומאכל של רפואה.כתב בספר אמרי נעם ביאור עמוק ויפה,הנה כידוע כי הנחש כשבא להחטיא את חווה לאכול מעץ הדעת מה הוא אמר לה? "לא מות תמותון. כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". במדרש פ' חומש דברים מבואר שהנחש למעשה דיבר לשון הרע שקר וכזב על הקב"ה, הוא טען להם כי מה שאלוקים חושש מכך שיאכלו מעץ הדעת זה מהסיבה שהוא בעצמו אכל מעץ הדעת, ומה שאיפשר לו לברוא את העולם זה מכח זה שאכל מעץ הדעת. ולכן הוא חושש שאם תאכלו גם אתם, אף אתם תהיו כמוהו ותוכלו לברוא שמים וארץ. עפרא לפומיה.אם ננתח את טענת הנחש הוא למעשה בא לומר כי עץ הדעת הוא 'קדמון' ומה שאלוקים ברא את העולם זה לא "יש מאין" אלא "יש מיש". זו טענת כפירה בוגדנית ושקרית כנגד הבורא יתברך. אברהם אבינו כמה אלפי שנים אחר כך בא ותיקן מעט את הדבר הזה על ידי שחקר והודיע בכל העולם כולו כי האלוקים ברא את העולם יש מאין ולא חלילה יש מיש.בחג הפסח התורה אוסרת לאכול חמץ, רק מצה בלבד. ההבדל בין חמץ למצה הוא בכך כי עיסת בצק שרוצים שהיא תתפח ותחמיץ הרבה, נותנים בה שמרים ושאור, אלו חתיכות בצק הלקוחות מעיסה אחרת שכבר החמיצה וכך מסייעים ועוזרים לעיסה החדשה להחמיץ. כלומר החמץ המהותו הוא בחינה של "יש מיש" יש בו התערבות של בצקים שקדמו לו, זה למעשה טענת כפירתו של הנחש כלפי קוב"ה. אבל המצה היא נקייה ללא שום תערובת עיסות של דברים קודמים, אלא היא לבדה, בבחינת "יש מאין". ולכן "המצה" היא נקראת בשם "מאכל של אמונה כי כאן רוצצים את טענת הנחש הכפרני בבורא, ומחזיקים באמונה שהנחיל לנו אברהם אבינו ע"ה כי הבורא ברא את העולם "יש מאין".ובאמת בכל ימות השנה אנו אוכלים "חמץ" חוץ משבעת ימי הפסח שאוכלים "מצה". בשנה יש 365 ימים, אבל אם נוריד מהם את שבעת ימי הפסח יישאר 248 ימים, 248 בגימטריא נח"ש בא לומר כי למעשה הנחש יש שליטה על המאכלים של כל ימות השנה שאוכלים בהם חמץ כיון שמעורב בהם חלק הרע של הנחש, חוץ מחג הפסח שאוכלים בו רק מצה ולא חמץ שאין לנח"ש הקדמון שום שליטה עליו ולכן לחם זה נקרא לחם של אמונה כנגד כפירת נחש הקדמון.כמו כן המילים "חמץ ו"ומצה" הם אותם מילים רק שלזה יש את האות ה' ולזה יש את האות ח', מה ההבדל בין האות ה' לאות ח', האות ה' אם נשים לבן יש בתוכה אות י' שאינה מחוברת לשום מקום, זה מראה על ה"יש מאין" שאין לו שום חיבור למה שקדם לו, אבל הכופר אינו מסוגל להסכים לזה ולכן מחפש תמיד לחבר כל דבר למשהו שקדם לו, לכן הוא מאריך את האות י' שבתוך האות ה' עד לגג של הר' ויוצא אות ח', כלומר- האות ח' מלמדת כביכול על חיבור תמידי של משהו שהיה מאז ומעולם, זו טענת הנחש הכפרני, אבל האות ה' מלמדת על בריאה חדשה.האות הראשונה שבשמה של "חוה" הוא ח' אבל האות האחרונה היא ה', בא לומר לנו כי באמת בתחילת דרכה 'חווה' חטאה וקיבלה את הלשון הרע האות ח' נמצאת בתחילת שמה, אבל הייעוד שלנו זה לתקן את חטאה של חווה ולהפוך את האות ח' לאות ה' לכן יש בסופה נמצא את האות ה' על שם סופה תגיע לתיקון. וכיצד הוא התיקון? ע"י אכילת המצה במקום חמץ בפסח, שבה מחליפים את הלחם הזה מאות ח' לאות ה' כנ"ל.ולמה המצה נקראת גם בשם "מאכל של רפואה"?הנה גם זה קשור למעשה הבריאה ולחטא של הנחש שהחטיא את אדם וחווה.שכשברא הקב"ה את העולם גנז שפע של רפואות בכל מיני הצמחים והמאכלים, אבל לאחר שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת נתערב חלק רע בכל אותם מאכלים. אולם אותה מצה כמו שביארנו שאין לנחש הקדמון חלק בה, אלא היא נקייה מכל תערובת של רע, לחם עדיין גנוז בתוכה אותה רפואה השמורה לה מששת ימי בראשית. לכן קורא לה הזוהר בשם "מאכל של רפואה".ומה נאמר? וכי בכל השנה אנו אוכלים מאכלים שיש בהם תערובת של רע שהכניס הנחש באותם מאכלים? התשובה היא שהכל תלוי כיצד אנו אוכלים אותם...וכך כותב רבי חיים ויאטל זיע"א בשם רבו האריז"ל בספר רוח הקודש כי למעשה בכל המאכלים יש תערובת של הקליפות (כלומר חלק רוחני רע) הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם, ועל ידי שאדם נזהר לברך ברכות הנהנין קודם שיאכל, הוא מסיר את אותם קליפות ותערובת רע שיש באותם מאכלים ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה.יה"ר שנזכה בחג הפסח הזה לקבל תוספת אמונה בבורא יתברך ולהאמין בו בלב שלם, ולגדוע את ראש הנחש הכפרני המסיט אותנו מעבודתו יתברך. ונזכה גם להתרפאות גם בבריאות הגוף וגם בבריאות הנפש ממאכל המצה שבידינו. ונזכה בקרוב לאכול מן הזבחים והפסחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו אמן.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=FkH6GDqDBCUלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1dA2TbH5jSa4HMiMeQME-x8kgQH62tDb5/לכל השיעורים בנושא חיזוקים קצרים ומיוחדיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1hbPf5fisj9cHqThkDebyM2xi1MBIDApr/בכל יום מחדש מוציא הממשל האמריקאי הודעה אחרת על מועד סיום המלחמה ושהכל כמובן תלוי בנשיא טראמפ. באיראן דואגים כמובן להוציא תיכף ומיד הודעה נגדית: כי המלחמה תסתיים אך ורק בהחלטת 'משמרות המהפכה האיראניות'.בקיצור: ויכוח פסיכולוגי בין ארה"ב לאיראן מי הוא השליט, וביד מי להתחיל משהו ולסיים אותו.אבל אנו כיהודים מאמינים בני מאמינים, יודעים נאמנה שהדבר אינו תלוי לא בידיים האיראניות ולא בידיים של הנשיא האמריקני, וגם לא במדינת ישראל. כי אם בידיים של הקב"ה בכבודו ובעצמו."אני ראשון ואני אחרון ומבלעדיי אין אלוקים". – אין רשות לאף בריה להחליט או לקבוע משהו בהנהגת העולם מבלי רצונו יתברך.קולות מלחמה מהדהדות בשגרת החיים הישראלית, אזעקות מפחידות, קולות של פיצוצים ופגזים מפלחים את רקיע השמים בכל עבר.חכמינו ז"ל במסכת ברכות דף נט ע"א אומרים "לא נבראו ברקים ורעמים אלא ליישר עקמומיות שבלב" – כלומר דרך האדם לפעמים לנטות קצת מדרך הישר, הברקים והרעמים נועדו לזעזע אותו קצת כדי שיחזור למסלול הנכון.אומר לנו הקב"ה כי "סיום המלחמה" תלוי אך ורק בנו, אם אנחנו מבינים את המסר וחוזרים למוטב, אם כן כבר אין שוב את הצורך באותם ברקים ורעמים כדי לזעזע אותנו כל פעם מחדש. אם אנו יודעים לקרוא את השפה האלוקית תיכף ומיד, לא צריך לדבר איתנו גם בפעם השנייה השלישית והרביעית, השקט והשלווה יחזרו למקומם, יה"ר שיקויים בנו פסוק זה "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". אכי"ר.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=2KtjpZXlaR8לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1gYLE9IuyEVdbpKxeQpWFaG9teeEU8fXZ/לכל השיעורים בנושא כלליhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1pUflkNpcOKybhfwlUoGyiIS79YsW3lCz/בפרשה שלנו הקב"ה מדבר עם משה רבינו ע"ה ואומר לו: "צו את אהרון ואת בניו לאמור, זאת תורת העולה" אומר רש"י על המקום: 'אין צו אלא לשון זירוז, מיד, ולדורות'. כלומר המילה "צו" טומנת בתוכה ג' דברים, א] זירוז – שפירושו מהירות, זהירות, ודייקנות. ב] מיד – שהציווי הוא על עשייה באופן מיידי. ג] לדורות – הציווי הוא גם לדורות הבאים.ומהיכן למדים שזה הפירוש הנכון של המילה 'צו'? אומרת הגמרא במסכת קידושין דף לט ע"א ממה שכתוב בחומש דברים "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו", מכאן למדים שהדבר מורה על זירוז לעשיית הדבר. ומהפסוק "מן היום אשר ציוה ה' והלאה לדורותם" למדים שהציווי הוא גם על העשייה המיידית השייכת לאותו זמן, וגם על העשייה לדורות הבאים אחר כך. היותר זירוז צריך בדברים שיש בהם 'חסרון כיס'ממשיך רש"י הקדוש ומביא את דברי המדרש: 'אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס'. עכ"ל. פירוש – שבדברים שצריך להוציא עליהם ממון, עליהם צריך לזרז ביותר, ולמה? כי טבעו של האדם שלא למהר כל כך לעשות דברים שמצריכים אותו להוציא כסף מהכיס, ולכן כאן שמדובר בציווי על קרבן העולה, שכידוע קרבן העולה עולה כולו כליל לה' ואין בו שם הנאה ואכילה לכהנים [חוץ מהעור שהוא דבר מועט מאוד] לכן יש בו חסרון כיס גדול, וממילא צריך לצוות עליו כדי לזרז את הכהנים במצווה זו. למעשה המצוות מתחלקות לג' קטגוריות שונות: א. מצוות שיש בהם הנאת הגוף. ב. מצוות שאין בהם הנאת הגוף. ג. מצוות שאין בהם הנאת הגוף וגם יש בהם חיסרון כיס. בחג הפסח יש בידינו כמה וכמה מאותם קטגוריות, יש את ההכנות לפסח שהם דורשות מאיתנו המון מאמץ וסבלנות, גם מצד סילוק וביעור החמץ מכל פינה שבבית, וגם מצד הכשרת הכלים, ובנוסף לכך הקניות לחג. אלו מצוות שאין להם הנאת הגוף וגם יש בהם חסרון כיס.ויש את ליל הסדר עצמו, כשהבית נוצץ ומבריק, השולחן ערוך וכולם לבושים בבגדי חג, האווירה נעימה וטובה וגם הגוף מתכונן למצוות סעודת יום טוב. אלו מצוות שיש בהם הנאת הגוף.במצוות הללו צריך יותר זהירות בעניין הכוונה של המצווה שבאמת תיעשה לשם המצווה ולא לשם הנאת הגוף בלבד.אבל בכל זאת יש להבין מדוע חג הפסח נקרא בשם "חג המצות" הרי המצות זה לא היה כל הסיפור, רק חלק קטן וזעיר בכל סיפור יציאת מצרים? הדבר יובן אי"ה על דרך משל במעשה שלא היה בזמן "מבצע אנטבה" ועל ידו נוכל להבין למה חג זה נקרא בשם זה דווקא. דברים ותובונת נוספות תמצאו בשיעור שלפניכם. "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=Dhpb3bOiXmoלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1BVB0jWdFJIAXqifR2eP5T8dA-g7wXDM8/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל א - ח אִסוּר זֶה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו בְּפִיו מַמָשׁ, אוֹ שֶׁהוּא (יב) כּוֹתֵב עָלָיו דָּבָר זֶה בְּמִכְתָּבוֹ, וְגַם אֵין בּוֹ חִלּוּק בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ בְּפֵרוּשׁ וּבֵין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו הַלָשׁוֹן הָרָע (יג) בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האפנים) (יד) בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא. הלכות לשון הרע כלל א - ט וְדַע עוֹד, דַּאֲפִלּוּ אִם בְּתוֹךְ הַגְּנוּת, שֶׁגִּנָּה אֶת חֲבֵרוֹ, גִּנָּה אֶת עַצְמוֹ (טו) גַּם כֵּן בָּזֶה הַגְּנוּת גּוּפָא, וַאֲפִלּוּ הִקְדִּים לְהִתְרַעֵם עַל עַצְמוֹ בָּזֶה, אֲפִלּוּ הָכֵי ( אף על פי כן) מִכְּלָל דֵּילָטוֹרְיָא לָא נָפְקֵי (לא יצא).

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=CcgsGxUt2OAלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1hezErIbKiDr2pOWZhfn6LNpaAbUh2AUo/לכל השיעורים בנושא כלליhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1pUflkNpcOKybhfwlUoGyiIS79YsW3lCz/איתא בירושלמי במסכת בבא בתרא פרק ראשון הלכה ד: "אמר ר' יוסי בר' בון, לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן". וביאר הפני משה: בין לישא - שבכדי לישא בעול עם שאר בני העיר לחיטי עניים לפסח, [כופין עליו] אם שהה [בעיר] י"ב חודש. בין ליתן – אם עני הוא ושהה שם י"ב חודש נותנין לו מחיטי עניים.וכן כתב באור זרוע ח"ב סימן רנה: 'מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך חיטים ליתן בפסח לעניים כדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא בירושלמי'.וברמ"א ריש סימן תכט הביא דין זה להלכה וכתב: 'ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח, וכל מי שדר בעיר שנים עשר חודש צריך ליתן לזה'.ובבאר היטב הביא בשם הסמ"ק דהאידנא סגי בשלושים יום. ואם דעתו להשתקע הוי כבני העיר מיד.וכך פסק השו"ע ביורה דעה סימן רנו ה"ה שאם אין דעתו להשתקע, אחר שלושים יום כופין עליו ליתן, ואם דעתו להשתקע, כופין אותו מיד . ועיין בהגה שם.וכתב המגן אברהם: ונראה לי דעני שאינו דר פה שלושים יום, מכל מקום מחוייבים ליתן לו מצה לאכול, אלא שאין נותנים לו חיטים. עכ"ד.ובשערי תשובה הביא בשם המחזיק ברכה שאם יש אורחים בפסח אין לגבאי הצדקה לחייבם משום שהם נותנים בעירם. ומה שגבו הגבאים לצורך חיטים והותירו, לא ישנו לדברים אחרים אלא יתנו מזה לעניים שאר צרכי החג.וזה לשון הרמב"ם פרק ו מהלכות יום טוב הלכה יז-יח: "שבעת ימי הפסח וכו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים אליו וכו' וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם וכל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם" (הושע ט ד) ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב ג).שבת הגדול:שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו כמו כשכותב הטור והשולחן ערוך בסימן תל.כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ועוד בשבת שלפניו שהוא יום עשירי לניסן נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו ישראל כן, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום לפשר הדבר, וענו להם: "זבח פסח הוא לה'" שעתיד להרוג כל בכורי מצרים, ולכן נצטוינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף לבל יבוא המשחית אל בתינו לנגוף. ומיד הלכו הבכורות אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את ישראל ממצרים לבל יהרגו בגללם, ונתקלו בסירוב מוחלט, ואז פתחו במלחמה זה לעומת זה, ונהרגו רבים ממצרים, וכמו שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם" כלומר: שמצרים הוכו על ידי בכוריהם . וכשראו המצרים כך חרגו איש חרבו לנקום בישראל, ויבקשו להשמיד ולהרוג את ישראל ח"ו, והשי"ת הגן עליהם ברוב רחמיו והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים וביסורים גדולים עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים, ונאלצו לסגת אחור. ועל ידי כך ניצולו עם ישראל מזעמם. ולכן נקרא שבת זו "שבת הגדול" כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאבדן וכליון חרוץ ח"ו.ונהגו שבמקום אמירת "שבת שלום ומבורך" אומרים "שבת הגדול מבורך" .טעם נוסף: הוא על שם הנס שראו המצרים שלוקחים אלוהיהם שהוא השה וקושרים אותו בכרעי המיטה וכששאלום למה זה לכם השיבו: 'לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו' והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר.טעם נוסף: הוא משום שבשבת זו הרב "הגדול" שבעיר דורש ברבים בשבת זו בהלכות פסח, הלכה ואגדה. ע"ש זה נקראת "שבת הגדול".טעם נוסף: כתוב בחזקוני לפי שבשבת זו עשו ישראל את המצווה הראשונה שנצטוו בה והיא לקיחת השה. ובספר מטה משה כתב בשם רבו המהרש"ל כי שבת זו נקראת "שבת הגדול" על שם ההפטרה שאומרים בה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=LUEAKlvOEwgלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1-y4BpQM2jP5-BpvMZ6FFAMnqwfPVAAMT/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/הלכות לשון הרע כלל א - א אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל (א) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ''ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ (ב) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): (ג) ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ'', (ד) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא. הלכות לשון הרע כלל א - ב הַלָּאו זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא מַה שֶּׁכְּתַבְתּוֹ הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ מְיֻחָד לְאִסוּר זֶה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, אֲבָל בְּלָאו הָכִי (בלא זה) יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲלֵיהֶן עַל יְדֵי סִפּוּר הָרַע הַזֶּה, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה הַקוֹדֶמֶת, עַיֵּן שָׁם. הלכות לשון הרע כלל א - ג כָּל זֶה, אֲפִלּוּ אִם רַק בְּמִקְרֶה סִפֵּר גְּנוּת חֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם, חַס וְשָׁלוֹם, הֻרְגַּל בְּעָוֹן זֶה בִּתְמִידוּת, כְּמוֹ אֵלּוּ (ה) שֶׁרְגִילִין תָּמִיד לֵישֵׁב וּלְסַפֵּר: כָּךְ וְכָךְ מַעֲשֵׂה פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ אֲבוֹתָיו, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו, וְהוּא דְּבָרִים שֶׁל גְּנוּת, אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם נִקְרָאִין בְּפִי חֲזַ''ל בְּשֵׁם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע וְעָנְשָׁן הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל, אַחֲרֵי שֶׁבִּשְׁאָט נַפְשָׁם וּזְדוֹן לִבָּם עוֹבְרִין עַל תּוֹרַת ה', וְנַעֲשָׂה זֶה אֶצְלָם כְּהֶפְקֵר, כְּמוֹ שֶׁמְבֹאָר לְעֵיל בְּסוֹף הַפְּתִיחָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר בַּקַבָּלָה: ''יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת'' (תהלים י"ב ד'). הלכות לשון הרע כלל א - ד (ו) אָמְרוּ חֲזַ''ל: עַל שָׁלש עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרָע נֶגֶד כֻּלָּן. וְהֵבִיאוּ חֲזַ''ל עַל זֶה רְאָיָה מִן הַכְּתוּבִים, וּפֵרְשׁוּ הָרִאשׁוֹנִים, דְּהַכַּוָּנָה עַל אֵלּוּ שֶׁהֻרְגְּלוּ בּעוֹן זֶה בִּתְמִידוּת, וְאֵין מְקָבְּלִים עַל עַצְמָם לְהִשָּׁמֵר מִמֶנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה הַדָּבָר אֶצְלָם כְּהֶתֵּר. הלכות לשון הרע כלל א - ה אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר הַסִפּוּר, בֵּין אִם סִפֵּר מֵעַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ וּבֵין אִם (ז) עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים וְהִפְצִירוֹ עַד שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר. וַאֲפִלּוּ (ח) אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, שֶׁמְחֻיָּב בִּכְבוֹדָם וּבְמוֹרָאָם, שֶׁלֹּא לִסְתֹּר דִּבְרֵיהֶם, אִם הֵם (ט) בִּקְשׁוּ מִמֶנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם עִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁבְּתוֹךְ הַסִפּוּר יֻכְרַח לָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע אוֹ אֲפִלּוּ רַק לְאָבָק שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, אָסוּר לוֹ לִשְׁמֹעַ לָהֶם. הלכות לשון הרע כלל א - ו אֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁאִם הוּא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בַּמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר לְעוֹלָם בִּגְנוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכָדּוֹמֶה מִדִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, יְסֻבַּב לוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל בְּעִנְין פַּרְנָסָתוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא תַּחַת רְשׁוּת אֲחֵרִים, וְהֵם אֲנָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶם רֵיחַ תּוֹרָה, וְיָדוּע הוּא, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם פְּרוּצִים מְאֹד בְּזֶה הֶעָוֹן הֶחָמוּר, עַד שֶׁאִם יִרְאוּ אֶת מִי, שֶׁאֵין פִּיו פָּתוּחַ כָּל כָּךְ כְּמוֹתָם, יַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְשׁוֹטֶה וּפֶתִי, וְעַל יְדֵי זֶה יְסַלְּקוּהוּ מִמִשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶה לְפַרְנֵס אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, (י) כְּכָל שְׁאָר לָאוִין, שֶׁמְחֻיָּב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן, כַּמְבֹאָר בְּיוֹרֶה דֵּעָה (בסימן קנ"ז סעיף א' בהגה"ה), עַיֵּן שָׁם. הלכות לשון הרע כלל א - ז וּמִזֶּה נוּכל לֵידַע, דְּכָל שֶׁכֵּן אִם נוֹגֵע לוֹ רַק בְּכָבוֹד בְּעָלְמָא, כְּגוֹן, שֶׁיּוֹשֵׁב בֵּין חֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וְאֵין לוֹ עֵצָה אֵיךְ לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְהֵם מְדַבְּרִים בִּדְבָרִים הָאָסוּרִים עַל פִּי דִּין, וּכְשֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם וְלֹא יְסַיַּע עִמָם בְּסִפּוּרֵיהֶם כְּלָל, יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּמִשְׁתַּגֵּעַ, (יא) בְּוַדַּאי דְּאָסוּר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָמְרוּ חֲזַ''ל: מוּטָב לְאָדָם שֶׁיִּקָרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאָל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָקוֹם, וִיזָרֵז עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מָעֲשֶׂה בְּכָל כֹּחוֹתָיו לַעֲמֹד עָל נָפְשׁוֹ וְיִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ, כִּי שְׂכָרוֹ יִהְיֶה עֲבוּר זֶה מֵה' יִתְבָּרַךְ עַד אֵין קֵץ, כְּמַאֲמַר חֲזַ''ל: לְפוּם צַעֲרָא אגְרָא (כפי הצער השכר). וְאִיתָא (וכָתוּב) בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כִּי פַּעַם אַחַת בְּצַעַר מִמֵאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, (וּבֵאוּרוֹ: כִּי דְּבַר מִצְוָה אוֹ לִפְרֹש מִדְּבַר אִסוּר שֶׁבָּא לוֹ עַל יְדֵי צַעַר, שְׂכָרוֹ מֵאָה פְּעָמִים יוֹתֵר מִמִצְוָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָה, שֶׁבָּא לוֹ שֶׁלֹּא בְּצַעַר). וְעַל עֵת כָּזֶה בְּוַדַּאי שַׁיָּךְ מַאֲמַר חְזַ''ל בַּמִדְרָשׁ: כָּל רֶגַע וְרֶגע שֶׁאָדָם חוֹסֵם פִּיו, זוֹכֶה לָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וּבְרִיָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר. וּלְעִנְיַן אֵיךְ יִתְנַהֵג, אִם נִתְפָּס בַּחְבוּרָה רָעָה כָּזוֹ לְעִנְיַן הוֹכָחָה וְקַבָּלָה, עַיֵּן לְקַמָן בִּכְלָל ו' סָעִיף ד' ה' ו' וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאוִין אוֹת ט''ז, כִּי שַׁיָּךְ לְכָאן.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=0gecIcUJnZIלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1zHbvsH6rf65V4tP6bUnW58n3mblTNiIP/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/העלון השבועי עם ביאור השיעור לפרשת השבועhttps://drive.google.com/file/d/1THdu_MGMH_7loxwEKwpdYqUEVLWPLAzp/view?usp=drive_linkהתורה פותחת במילים: "ויקרא אל משה" – ולא מוזכר כאן שהקב"ה הוא זה שקרא למשה רבינו ע"ה. כותב הרב לוינשטיין שליט"א כי מוסר גדול ניתן ללמוד מכך, שפעמים הרבה קורא הקב"ה לאדם אבל האדם כשלעצמו לא מודע לכך כי דבר ה' הוא הקורא אליו.מרוצת החיים והטרדות הפוקדות אותנו יום יום לפעמים גורמות לנו שלא לשים לב ולהתבונן כי הקב"ה מדבר עמנו מידי פעם, מבקש מאיתנו שנתבונן מעט במה שראינו, או מה שהתרחש לצידנו, אבל אנחנו ממשיכים הלאה ולא מבינים כלום.כשמשה רבינו ע"ה ראה את הסנה בוער, יכול היה לומר, 'נחמד'. 'תופעת טבע'. ולהמשיך הלאה, אבל השי"ת לא היה נגלה אליו ולא היה מושיע את בנ"י ממצרים, משה רבינו מחליט לבדוק ולחקור, להתבונן ולבקש לדעת, ורק אז הוא זכה למראה האלוקים. האם גם אנחנו מתבוננים במה שמתרחש מסביבנו להבין כי דבר ה' אלינו? האם אנחנו לוקחים את מה שראינו וחווינו ובאמת עושים חישוב מסלול מחדש לאורחות חיינו?סיפור על מרגל אמריקאי ששכח את תפקידו, איך שותלים מרגל אמריקאי עמוק בתוככי עירק של סדאם חוסין? מי גילה לסדאם חוסין כי יש לו מרגל במדינה? מה עשו עם זה העיראקים? האם התוכנית השתבשה לגמרי? סיפור מרתק על הזמנים של סדאם חוסין אל מול המערב…

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=SkJI7E_OsOMלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1ipP_YsHf-btmx1iInnlBHcIGo5SMHhgA/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/012 ארורין - א לְבַד כָּל הַלָּאוִין וְהָעְשִׂין הַנָ''ל, עוֹבֵר (א) עַל (דברים כ"ז כ"ד): ''אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בּסָתֶר'', שֶׁהוּא קָאֵי עַל לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּסִפְרִי וּבְפֵרוּשׁ רַשִּׁ''י בַּחֻמָשׁ. ארורין - ב עוֹבֵר גָם כֵּן (ב) עַל (דברים כ"ז י"ח): ''אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ'', דְּיָדוּעַ דְכַּוָּנַת הַכָּתוּב לְאָרֵר, עַל מִי שֶׁנּוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי אַחֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל יָדוֹ אִסוּר, דּוּמְיָא דְּלָאו (ויקרא י"ט י"ד) דְּ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', וּכְבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּלָאוִין אוֹת ד' שֶׁהוּא גַּם כֵּן בִּכְלָל זֶה, עַיֵּן שָׁם. ארורין - ג וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נַעֲשָׂה הַדָּבָר אֶצְלוֹ כְּמוֹ הֶפְקֵר, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶנּוּ, (ג) עוֹבֵר עוֹד עַל אָרוּר שְׁלִישִׁי וְהוּא (דברים כ"ז כ"ו): ''אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם'', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְקַיֵּם אֶת כָּל התּוֹרָה, וְהוּא נִקְרָא מוּמָר (ד) לְדָבָר אֶחָד עַל יְדֵי זֶה, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עוֹבֵר עַל אִסוּר הֶחָמוּר הַזֶּה, וְהוּא מַחֲזִיק דָּבָר זֶה שֶׁל תּוֹרַת ה' אֶצְלוֹ לְהֶפְקֵר, כְּמוֹ שְׁאָר מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְעַל כֵּן גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹא. הֲרֵי חִשַּׁבְנוּ ג' אֲרוּרִין הַמְצוּיִין לָבוֹא עַל יְדֵי מִדָּה רָעָה הַזּוֹ. (וְאִם, חַס וְחָלִילָה, הַלָשׁוֹן הָרָע הָיָה עַל אָבִיו וְאִמוֹ, עוֹבֵר עוֹד עַל אָרוּר רְבִיעִי, וְהוּא (דברים כ"ז ט"ז): ''אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ'', וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בָּעֲשִׂין אוֹת יוֹ''ד בִּמְקוֹר הַחַיִּים וּבִבְאֵר מַיִם חַיִּים, עַיֵּן שָׁם). וְיָדוּעַ מַאֲמַר הַגְּמָרָא בִּשְׁבוּעוֹת (דף ל"ו) ''דְּאָרוּר, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ נִדּוּי'' וְכוּ'. לָכֵן כָּל אִישׁ, שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא נִזְהַר מֵעָוֹן הַמַר הַזֶּה, צָרִיךְ לִהְיוֹת חָרֵד בְּנַפְשׁוֹ אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, נִדּוּהוּ בַּשָּׁמַיִם עַל זֶה, וּכְעֵין מַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר ''חֲרֵדִים'' לְעִנְיַן מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ, עַיֵּן שָׁם. וְעוֹד כַּמָה עִנְיָנִים רָעִים נִסְבָּב עַל יְדֵי חֵטְא הַמַר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן, מִדַּת הָאַכְזָרִיּוּת הַגְּרוּעָה וּמִדַּת הַכַּעַס, שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, כְּמוֹ שֶׁהִפְלִיגוּ חֲזַ''ל בְּשַׁבָּת (דף ק"ה), וְגַם כַּמָה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה לְלֵיצָנוּת וְלִשְׁאָרֵי מִדּוֹת רָעוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. עַל כֵּן, עַל כָּל דִּבְרֵי הַפְּתִיחָה הַזֹּאת, שֶׁמִמֶנָּה נוּכַל לְהָבִין אֶת גֹּדֶל הקִלְקוּל הַבָּא עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, בֵּאֲרָה לָנוּ הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ אִסוּר זֶה, וְכָתְבָה עָלֶיהָ לָאו מְיֻחָד וְהוּא (ויקרא י"ט ט"ז): ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ'' יוֹתֵר מֵעַל כָּל הַמִדּוֹת רָעוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בִּתְחִלַּת הַפְּתִיחָה, וּבָזוֹ נִשְׁלָם הַפְּתִיחָה. ואֲבַקֵשׁ לִידִידִי הקוֹרֵא, שֶׁזֹּאת הַפְּתִיחָה יִקְרָא וְיַחֲזֹר וְיִקְרָא, כִּי הִיא בְּוַדַּאי מוֹעִילָה לְעִנְיָן זֶה עַל לְהַבָּא יוֹתֵר מִן הַכֹּל, כִּי הִיא מְלֻקֶטֶת מֵאֵת הָרִאשׁוֹנִים, אֲשֶׁר דִּבְרֵיהֶם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, בּוֹעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים, וּבְוַדַּאי שָׁמְרוּ אֶת עַצְמָן מְמִדָּה גְּרוּעָה הַזּוֹ עַד תַּכְלִיתָה, עַל כֵּן דִּבְרֵיהֶן פּוֹעֲלִין מְאֹד בְּלֵב קוֹרְאֵיהֶן, וְגַם יֵדַע הַקוֹרֵא שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי אֶת הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין כְּפִי הַהִזְדַּמֵן, רַק חָקַרְתִּי וְדָרַשְׁתִּי הֵיטֵב אֶת הַתַּרְיָ''ג מִצְוֹת, וְהַרְבֵּה יְגִיעוֹת יָגַעְתִּי עַד שֶׁעֲזָרַנִי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָצָאתִי אֶת אֵלּוּ הַנְּאוֹתִים לְעִנְיָנֵנוּ. וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא בְּעֵינֵי הַקוֹרֵא, כֵּיוָן שֶׁגָּדוֹל כָּל כָּךְ כֹּחַ הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וְכֵן שֶׁל אוֹנָאַת דְּבָרִים, לָמָה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא כַּמָה פְּעָמִים, שֶׁיֵּרָאֶה לִכְאוֹרָה שֶׁאָמוֹרָא אֶחָד מְקַנְטֵר לַחֲבֵרוֹ, גַּם עַל זֶה פָּקַחְתִּי עֵינַי וְהֶעְתַּקְתִּי מֵחֲמַת זֶה תְּשׁוּבַת ''חַוּוֹת יָאִיר'' בְּסוֹף הַסֵפֶר, וְגַם הַרְבֵּה מַאֲמָרִים תֵּרַצְתִּי בְּעַצְמִי בְּתוֹךְ הַסֵפֶר זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=ZxEoXfbsKMkלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1VhtZSP-atpIwDqdMxZHUp6iENgQxOPg8/לכל השיעורים בנושא כלליhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1pUflkNpcOKybhfwlUoGyiIS79YsW3lCz/בחודש ניסן אנו יוצאים ועושים ברכת האילנות על פריחתם וליבלובם בזמן זה. מה ניתן ללמוד מהאילן בשביל לקחת ממנו דרך לחיים מאושרים יותר, מה גרם עולם הטכנולוגיה החדשני לדפוס חיים שונה בקרב רוב בני האדם? כיצד נדע להתאזר בסבלנות כלפי דברים שאנחנו מאוד רוצים שכבר יתקיימו? מסר קצר וקולע לחיים טובים יותר.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=mlmXOd0jppEלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1EwE5bxQiD8p_syBKlnOuZSmbnSYy4xEp/לכל השיעורים בנושא הלכות ומנהגיםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1T90V86fyHdhon5c4HiAF2BT_XRSK-OIb/חודש ניסן:כתוב במסכת סופרים פרק כא הלכה ג: כל חודש ניסן אין נופלים על פניהם ואין אומרים וידוי ותחנונים. וכן כתב בשו"ע סימן תכט סעיף ב.והטעם לכך מפני שעושים כל חודש ניסן 'קודש', שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו בשתים עשרה ימים שמתחילת ראש חודש ניסן, נשיא אחד ליום, וכל אחד מהנשיאים היה עושה יום טוב ביום הקריבו לחנוכת המזבח. ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה אסרו חג שלהם, ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח, ולאחר מכן שבעת ימי פסח עצמו, ויום כ"ב בניסן הוא 'אסרו חג' של הפסח. אם כן נמצא שרוב ימי חודש ניסן בקדושה לפיכך עושים כולו קודש. משנה ברורה סימן תכט סק"ז.ומרן החיד"א בספר 'כסא רחמים' דף סד ע"ג הביא מדברי הרוקח בריש מסכת פסחים כי לעתיד לבוא תהיה חנוכת בית המקדש אחר יום טוב אחרון של פסח שיבנה ביום טוב, ומשום שאין מערבין שמחה בשמחה, יעשו החינוך אחר יום טוב במשך שבעה ימים, עד כלות חודש ניסן, ולפיכך אין אומרים כל החודש וידוי ותחנון ונפילת אפים, בימים אלו.וכתב השל"ה דף קמ ע"ב כי מנהג טוב לקרות בכל יום החל מראש חודש ניסן פרשת הנשיא של אותו יום, וביום י"ג ניסן קוראים מתחילת פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".ובעניין אופן קריאת הפסוקים יש מבני אשכנז הנוהגים לקרות פסוקים אלו מתוך ספר תורה בלי ברכה, ומנהג הספרדים לקרות הפסוקים מתוך החומש. וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו 'מועד לכל חי' סימן א אות ה שטוב ליתן מראש חודש ניסן עד ערב פסח לאחר קריאת סדר הנשיא של אותו היום ג' פרוטות לצדקה בעד מנוחת אביו ואמו או שאר קרובים או שאר מתי ישראל, וע"י שיכוון בנתינה זו יעשה חסד עם החיים והמתים. והו"ד בכף החיים אות כג.ברכת האילנות:בגמרא מסכת ברכות דף מג ע"ב: אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם. וכן פסק בשו"ע או"ח סימן רכו שהיוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאים פרח אומר ברוך... וכו'.וכתב המרדכי סימן קמח שאינו צריך לברך אלא פעם ראשונה בכל שנה. ואם לא איחר מלברך עד שכבר גדלו הפירות כתב הטור שם שלא יברך עוד. וכן פסק בשו"ע שם.וטעם לתקנת ברכה זו הוא לפי שהוא עניין מחודש שבא מזמן לזמן ומעורר התפעלות האדם שרואה שמעץ יבש שוב יוצאים פרחים מלבלבים.ובספר שפתי כהן לרבי מרדכי הכהן מגורי האריז"ל כתב על הפסוק "ותוצא הארץ" (בראשית א יב) שזו הייתה אחת הסיבות שהארץ שינתה מציווי הבורא ולא הוציאה עץ שטעעמו כטעם הפרי, שאם גם העץ היה ראוי למאכל, לא היה מודע כל כך גדולת הבורא שיאמרו כי כך הוא בטבע שעץ הראוי למאכל יוציא דב הראוי למאכל, אבל כשיראו שנשרו עליו ונשאר רק עץ יבש וחוזר ומוציא ציץ ופרח ופירות בכל שנה, יוכר בכך גדולת הבורא.ובזוהר הקדוש פ' בלק דף קצו ע"ב כתב שנשמות מהעולם העליון משוטטות בגינות ופרדסים בתקופה זו, ועל ידי הברכות שמברכים על האילנות הם זוכים לעילוי נשמותיהם ומתפללים על החיים אשר בעולם הזה.ובכף החיים אות ח כתב שנכון ליתן לאחר הברכה ג' פרוטות לצדקה לעילוי נשמות ישראל ולתיקון הנשמות המגולגלות בעצי השדה והעשבים ויבקש עליהם רחמים.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=jBVUFBNBMOgלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1H4vXMuIBhOg5ZZiuTiBw6P_ltEiSEkQB/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/עשין - א עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'' וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): ''וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד'', וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד. עשין - ב וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם. וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים. וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): ''וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְות אֲבִיהֶם'', וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ. עשין - ג וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ''בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ. עשין - ד וְאִם עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הִשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁאִבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה, (ד) כְּגוֹן שֶׁמִפְּנֵי רֹעַ לְבָבוֹ פִּרְסֵם עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן, אוֹ אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה, פִּרְסֵם עָלָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמְלָאכָה הַהִיא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ה): ''גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָךְ'' וְנֶאֱמַר (שם ל"ו): ''וְחֵי אָחִיךָ עִמָךְ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לְהַחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָךְ, וְלִתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ לְהַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּזֶה וְלֹא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דִּמְצֻוִּין אָנוּ, שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ. עשין - ה וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עַל יְדֵי קַבָּלָתוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם י"ט ט"ז) דְּ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'', (ה) כְּגוֹן אִם רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַתְחִיל לְסַפֵּר לוֹ בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם סָפֵק לוֹ בָּזֶה, מְחֻיָּב מִן הַדִּין לְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַחֵטְא. וְלָכֵן אִם מַנִּיחוֹ לִגְמֹר סִפּוּרוֹ הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *. עשין - ו וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, (ו) עוֹבֵר

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=uSJsVUmxFigלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1rW3OFUn4RqqsoQfutCg2pUUljWDJbIkM/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בפרשה שלנו משה רבינו מקהיל את העם למחרת יום הכיפורים שהוא יורד מהשמים להביא את הלוחות השניות, אבל לפני שהוא מצווה את העם על מלאכת המשכן הוא מקדים לכך את הציווי על איסור מלאכה ביום השבת. מה ראה משה רבינו דחיפות גדולה כל כך לצוות על השבת? והתמיהה גדולה שבעתיים אחרי שכבר בני ישראל נצטוו על השבת במתן תורה בעת אמירת עשרת הדברות בדיברה הרביעית "שמור את יום השבת לקדשו" אם כן מה ראה משה רבינו ע"ה לחזור ולצוות על השבת?אכן רש"י בפרשה כבר מתרץ קושיא זו בכמה מילים כי משה רצה ללמד את בני ישראל הלכה, שכל מלאכת המשכן מותרת אך רק ביום חול, אבל בהגיע יום השבת כל מלאכה לא תעשה בו כולל מלאכת המשכן, בשונה מעבודת הקרבנות שדוחים שבת, מלאכת המשכן אינה דוחה שבת.אבל יש ביאור עמוק יותר לפי דבריו של האדמו"ר מגור בעל השפת אמת כי שבת קודש. היא אהבה ללא כל תנאי, וכאן היה עניין עמוק מאוד למשה רבינו למסור להם את הדבר הזה בדרכו ולכן ראה צורך לפני הכל להקדים על ציווי השבת, מה היה הצורך ומה היה הדחיפות דוקא בעת הזו בעת רדתו מן השמים, זה תשמעו אי"ה בשיעור שלפניכם. "שמעו ותחי נפשיכם…."

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=G89WEEpmi9wלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1VQdVyYDgRmz336ov5gtAUcKqd4tVG6jB/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/עשין - א עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'' וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): ''וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד'', וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד. עשין - ב וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם. וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים. וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): ''וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְות אֲבִיהֶם'', וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ. עשין - ג וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ''בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ. עשין - ד וְאִם עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הִשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁאִבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה, (ד) כְּגוֹן שֶׁמִפְּנֵי רֹעַ לְבָבוֹ פִּרְסֵם עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן, אוֹ אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה, פִּרְסֵם עָלָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמְלָאכָה הַהִיא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ה): ''גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָךְ'' וְנֶאֱמַר (שם ל"ו): ''וְחֵי אָחִיךָ עִמָךְ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לְהַחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָךְ, וְלִתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ לְהַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּזֶה וְלֹא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דִּמְצֻוִּין אָנוּ, שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ. עשין - ה וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עַל יְדֵי קַבָּלָתוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם י"ט ט"ז) דְּ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'', (ה) כְּגוֹן אִם רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַתְחִיל לְסַפֵּר לוֹ בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם סָפֵק לוֹ בָּזֶה, מְחֻיָּב מִן הַדִּין לְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַחֵטְא. וְלָכֵן אִם מַנִּיחוֹ לִגְמֹר סִפּוּרוֹ הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *. עשין - ו וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, (ו) עוֹבֵר

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=g1fuk583nHMלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1bRyem3n_71BI87yrETMWzII9RdoUarb5/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בעניין נוסח הברכה על 'בדיקת חמץ' - בגמרא מסכת פסחים דף ז' ע"ב למסקנא דמילתא אמרינן שקודם שיבדוק את החמץ צריך לברך "אשר קב"ו על ביעור חמץ" וכן פסק בשו"ע ריש סימן תלב. ואף שאינו מבער החמץ עד למחר, כתב המשנה ברורה שם סק"ג דכיון שבדיקה זו לצורך ביעור, הוי מעין הביעור. ואין מברכין "על בדיקת חמץ" כיון שאין זה סוף מצותו . וגם אין מברכין "על ביטול חמץ" כיון שעיקר הביטול הוא בלב, ואין מברכים על דברים שבלב. וכתב הצל"ח שהגמרא שם באה להשמיענו חידוש דאפי' שלמעשה מברך על הספק שאולי לא ימצא חמץ, ובמס' שבת דף כג ע"א נחלקו אביי ורבא אי מברכינן על הספק במצווה דרבנן או לא, דלדעת אביי על 'ודאי' דדבריהם בעי ברכה, אבל 'ספק' דדבריהם לא בעי ברכה, ולכן אין מברכים על הדמאי שהפרשתו אינה אלא מן הספק. ולדעת רבא אף על הספק בעי ברכה, ומה שאין מברכין על הדמאי משום שרוב עמי הארץ מעשרים הם. לעניין בדיקת חמץ י"ל דלכולי עלמא מברכינן, שהרי התוספות במס' בכורות דף כ ע"א כתבו דהא דלא אמרינן גבי דמאי סמוך מיעוטא שאינם מעשרים לחזקת טבל והוי טבל מדאורייתא , משום שאין זו חזקה גמורה, דשמא עשה כר' אושעיא שהכניס התבואה במוץ שלה וכדאיתא במס' ברכות דף לא ע"א שבכה"ג פטור מהפרשת תרו"מ. ועוד שאין להחזיק שום אדם לרשע לומר שאינו מעשר רק בשביל אותם מיעוט שאינם מעשרים. והתוספות במסכת יבמות דף קיט ע"א כתבו כתירוץ האחרון, שאין מחזיקים סתם אדם לרשע. ולפי זה דווקא לגבי דמאי סובר אביי שעל הספק אין לברך, משום שלא מחזיקים סתם אדם לרשע לומר שלא עישר, אבל חמץ שהבית ודאי הוחזק בחמץ במשך כל השנה, וכמו שכתב הבית יוסף בסוף סימן תל"ז. י"ל דאף לאביי צריך לברך קודם הבדיקה, דהשתא שפיר יש "חזקת חמץ". ונהגו לומר 'לשם יחוד' קודם הברכה, ויכוון ויאמר שבא לקיים מצות עשה מדאורייתא להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, ומצות עשה מדרבנן לחפש אחר החמץ ולהוציאו מכל גבולו. ואף למחרת בשעת ביעור חמץ יכול לומר שמקיים מצות עשה מדאורייתא של "תשביתו" . ולעניין ברכת "שהחיינו" על מצות בדיקת חמץ שבאה מזמן לזמן, כתב הרא"ש במסכת פסחים שאין מברכים משום שסומכים על ברכת שהחיינו שמברכים בחג כמו שמצינו בעשיית סוכה שסומך על ברכת שהחיינו בחג. וכתב בברכי יוסף סימן תלג סק"ג שכן המנהג שלא לברך. וכיוצא בו כתב במחזיק ברכה דהאידנא נהוג עלמא שלא לברך דלא כהפרי חדש שכתב שראוי להנהיג לברך . וכתבו הבן איש חי פ' צו ס"ה וכף החיים אות ט, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש יברך עליו ברכת "שהחיינו" קודם ברכת "על ביעור חמץ" ויכוין לפטור הבדיקה. ובאור לציון פ"ז ס"ד כתב שהנכון הוא לברך "ברכת הנהנין" ו"שהחיינו" ויאכל מעט, ואחר כך יתחיל בבדיקה. ואם אין לו פרי יכוין בברכת שהחיינו בליל הסדר גם על הבדיקת חמץ. אבל בחזון עובדיה פסח ח"א עמ' מא כתב שיניח הפרי לפניו בשעת ברכת "על ביעור חמץ", אך ברכת "שהחיינו" יברך רק אחרי שיתחיל קצת בבדיקה כדי להסתלק מחשש הפסק. ואחר שיגמור הבדיקה יברך "ברכת הנהנין" על הפרי ויאכלנו. ועיין עוד מאור ישראל ח"ב מס' פסחים דף קכא ע"ב. ובכל אופן כתב הפרי מגדים מש"ז סק"ב, שגם מי שפטר הבדיקה בברכת "שהחיינו" מברך שוב בקידוש של ליל החג כיון שהרגל עיקר והבדיקה טפילה. וכן כתב הכף החיים אות י. עוד פרטי הלכות הנוגעות לבדיקת חמץ, בשיעור זה.. "שמעו ותחי נפשיכם…."

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=g1fuk583nHMלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1cwVSUipwNZpP6eS5keKIY7CU7krTPtKA/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בעניין נוסח הברכה על 'בדיקת חמץ' - בגמרא מסכת פסחים דף ז' ע"ב למסקנא דמילתא אמרינן שקודם שיבדוק את החמץ צריך לברך "אשר קב"ו על ביעור חמץ" וכן פסק בשו"ע ריש סימן תלב. ואף שאינו מבער החמץ עד למחר, כתב המשנה ברורה שם סק"ג דכיון שבדיקה זו לצורך ביעור, הוי מעין הביעור. ואין מברכין "על בדיקת חמץ" כיון שאין זה סוף מצותו . וגם אין מברכין "על ביטול חמץ" כיון שעיקר הביטול הוא בלב, ואין מברכים על דברים שבלב. וכתב הצל"ח שהגמרא שם באה להשמיענו חידוש דאפי' שלמעשה מברך על הספק שאולי לא ימצא חמץ, ובמס' שבת דף כג ע"א נחלקו אביי ורבא אי מברכינן על הספק במצווה דרבנן או לא, דלדעת אביי על 'ודאי' דדבריהם בעי ברכה, אבל 'ספק' דדבריהם לא בעי ברכה, ולכן אין מברכים על הדמאי שהפרשתו אינה אלא מן הספק. ולדעת רבא אף על הספק בעי ברכה, ומה שאין מברכין על הדמאי משום שרוב עמי הארץ מעשרים הם. לעניין בדיקת חמץ י"ל דלכולי עלמא מברכינן, שהרי התוספות במס' בכורות דף כ ע"א כתבו דהא דלא אמרינן גבי דמאי סמוך מיעוטא שאינם מעשרים לחזקת טבל והוי טבל מדאורייתא , משום שאין זו חזקה גמורה, דשמא עשה כר' אושעיא שהכניס התבואה במוץ שלה וכדאיתא במס' ברכות דף לא ע"א שבכה"ג פטור מהפרשת תרו"מ. ועוד שאין להחזיק שום אדם לרשע לומר שאינו מעשר רק בשביל אותם מיעוט שאינם מעשרים. והתוספות במסכת יבמות דף קיט ע"א כתבו כתירוץ האחרון, שאין מחזיקים סתם אדם לרשע. ולפי זה דווקא לגבי דמאי סובר אביי שעל הספק אין לברך, משום שלא מחזיקים סתם אדם לרשע לומר שלא עישר, אבל חמץ שהבית ודאי הוחזק בחמץ במשך כל השנה, וכמו שכתב הבית יוסף בסוף סימן תל"ז. י"ל דאף לאביי צריך לברך קודם הבדיקה, דהשתא שפיר יש "חזקת חמץ". ונהגו לומר 'לשם יחוד' קודם הברכה, ויכוון ויאמר שבא לקיים מצות עשה מדאורייתא להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, ומצות עשה מדרבנן לחפש אחר החמץ ולהוציאו מכל גבולו. ואף למחרת בשעת ביעור חמץ יכול לומר שמקיים מצות עשה מדאורייתא של "תשביתו" . ולעניין ברכת "שהחיינו" על מצות בדיקת חמץ שבאה מזמן לזמן, כתב הרא"ש במסכת פסחים שאין מברכים משום שסומכים על ברכת שהחיינו שמברכים בחג כמו שמצינו בעשיית סוכה שסומך על ברכת שהחיינו בחג. וכתב בברכי יוסף סימן תלג סק"ג שכן המנהג שלא לברך. וכיוצא בו כתב במחזיק ברכה דהאידנא נהוג עלמא שלא לברך דלא כהפרי חדש שכתב שראוי להנהיג לברך . וכתבו הבן איש חי פ' צו ס"ה וכף החיים אות ט, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש יברך עליו ברכת "שהחיינו" קודם ברכת "על ביעור חמץ" ויכוין לפטור הבדיקה. ובאור לציון פ"ז ס"ד כתב שהנכון הוא לברך "ברכת הנהנין" ו"שהחיינו" ויאכל מעט, ואחר כך יתחיל בבדיקה. ואם אין לו פרי יכוין בברכת שהחיינו בליל הסדר גם על הבדיקת חמץ. אבל בחזון עובדיה פסח ח"א עמ' מא כתב שיניח הפרי לפניו בשעת ברכת "על ביעור חמץ", אך ברכת "שהחיינו" יברך רק אחרי שיתחיל קצת בבדיקה כדי להסתלק מחשש הפסק. ואחר שיגמור הבדיקה יברך "ברכת הנהנין" על הפרי ויאכלנו. ועיין עוד מאור ישראל ח"ב מס' פסחים דף קכא ע"ב. ובכל אופן כתב הפרי מגדים מש"ז סק"ב, שגם מי שפטר הבדיקה בברכת "שהחיינו" מברך שוב בקידוש של ליל החג כיון שהרגל עיקר והבדיקה טפילה. וכן כתב הכף החיים אות י. עוד פרטי הלכות הנוגעות לבדיקת חמץ, בשיעור זה.. "שמעו ותחי נפשיכם…."

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=R9egiEqPUtcלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1sfr5K5pDT8nVKnpR0yS7I_Ru3wik1D8I/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/009 עשין - א עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'' וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): ''וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד'', וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד. עשין - ב וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם. וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים. וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): ''וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְות אֲבִיהֶם'', וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ. עשין - ג וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ''בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ. עשין - ד וְאִם עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הִשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁאִבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה, (ד) כְּגוֹן שֶׁמִפְּנֵי רֹעַ לְבָבוֹ פִּרְסֵם עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן, אוֹ אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה, פִּרְסֵם עָלָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמְלָאכָה הַהִיא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ה): ''גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָךְ'' וְנֶאֱמַר (שם ל"ו): ''וְחֵי אָחִיךָ עִמָךְ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לְהַחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָךְ, וְלִתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ לְהַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּזֶה וְלֹא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דִּמְצֻוִּין אָנוּ, שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ. עשין - ה וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עַל יְדֵי קַבָּלָתוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם י"ט ט"ז) דְּ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'', (ה) כְּגוֹן אִם רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַתְחִיל לְסַפֵּר לוֹ בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם סָפֵק לוֹ בָּזֶה, מְחֻיָּב מִן הַדִּין לְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַחֵטְא. וְלָכֵן אִם מַנִּיחוֹ לִגְמֹר סִפּוּרוֹ הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *. עשין - ו וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, (ו)

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=dLP7wtGquigלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1SnjmIzK5lcHg3b1T9G5EO68so2OkO_i_/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בפרשתינו מובא שאחרי שמשה רבינו ע"ה עולה למרום למשך 40 יום, עם ישראל טועה בחשבון וכשרואה שמשה לא בא, מגיעים העם לחור ומבקשים ממנו שיעשה להם "אלוהים אחרים" לעבוד ולהשתחוות לו, חור מסרב בכל תוקף ולא מוכן לעבוד עבודה זרה, כתגובה לכך העם הורג אותו. לאחר מכן ניגשים העם גם לאהרון שיעשה להם אלוהים אחרים, אהרון ראה מה נעשה לחור כשסירב, ולכן אהרון מחליט לנקוט בצעד שונה ומתוחכם יותר, אהרון מנסה להרוויח זמן.. ומבקש לבינתיים שיפרקו העם את נזמיהם ותכשיטי נשותיהם בתקווה שהעם לא יסכים לכך, אך העם מביאים לאהרון הכהן את כל התכשיטים שלהם. אהרון רוצה לבנות מזבח והוא עושה זאת בעצלתיים בתקווה שעד שיסיים כבר משה ירד, אבל גם זה לא עזר מאומה. לבסוף אהרון הכהן עושה עגל זהב לעם ישראל.מה בדיוק גרם לאהרון להיכנע כביכול לעם ולעשות את העגל? האם רק בגלל שהוא פחד מהמוות? וכי אהרון פחות צדיק מחור חלילה? אהרון זכה לנבואה של ממש, איך יתכן ולא מסר נפשו לכך והיה לו למות על קידוש ה', היה זוכה למות קדושים כמו אחד מעשרה הרוגי מלכות שאין איש יכול לעמוד במחיצתם? בשיעור זה נלמד אי"ה איך למעשה אהרון הציל את עם ישראל מכליון מוחלט, ואיך היה מוכן לספוג על עצמו את כל הפשעים על מנת לעשות לבסוף שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. נגלה איך נראית מנהיגות אמיתית של אדם שלא חושב רק על טובת עצמו וכבודו, אלא מוכן ממש להתמסר ולוותר על כבוד ותהילה רק בשביל להציל את צאן מרעיתו עם ישראל. "שמעו ותחי נפשיכם…."

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=pkguTKC2-pgלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/18D4KEctFhg5c3gpRmC4DUJt6V7n-6sLj/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/לאוין - יג וּפְעָמִים הַרְבֵּה מָצוּי עוֹד לָאו אֶחָד, וְהוּא לְפִי מַה שֶּׁרְגִילִין הַרְבֵּה פְּעָמִים לְבַזּוֹת לַחֲבֵרוֹ (יג) בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים אוֹ בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אוֹ בְּמִעוּט חָכְמָתוֹ בַּתּוֹרָה אוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ, כָּל אִישׁ לְפִי עִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר נֹאמַר לוֹ דְּבָרִים, אֲשֶׁר יַכְעִיסוּהוּ וְיַבְהִילוּהוּ, וְלֹא יוּכַל לְהֵעָזֵר מֵהֶם, אֲפִלּוּ אִם הָיָה הַדָּבָר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, עוֹבֵר עַל לָאו (ויקרא כ"ה י"ז) דְּ''לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'' דְּאַיְרֵי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא מְצִיעָא (דף נ"ח:), וְקַל וָחֹמֶר אִם הָיָה זֶה בִּפְנֵי אֲנָשִׁים. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁהַמְגַנֶּה לַחֲבֵרוֹ בֵּין בִּרְכִילוּת וּבֵין בְּלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו וּבִפְנֵי אֲחֵרִים, מִלְּבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּלָאו זֶה. לאוין - יד וְאִם גִּנָּהוּ כָּל כָּךְ בַּדְּבָרִים הַנַּ''ל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּפָנָיו וּבִפְנֵי אֲחֵרִים, (יד) עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה פָּנָיו עַל יְדֵי זֶה, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לָאו (ויקרא י"ט י"ז) דְּ''לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'' שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הַתּוֹכָחָה וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶּׁלֹּא לְדַבֵּר אִתּוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ, קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַתּוֹכָחָה וּבִפְנֵי אֲחֵרִים. וְכָל זֶה שֶּׁלֹא הָיָה בָּרַבִּים, אֲבָל אִם הִלְבִּין אֶת פָּנָיו בָּרַבִּים, כְּבָר כְּרָתוּהוּ רַזַ''ל מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ: הַמַלְבִּין אֶת פְּנֵי חְבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא *. לאוין - טו וְאִם הוּא יָתוֹם אוֹ אַלְמָנָה, (טו) אֲפִלּוּ הֵם עֲשִׁירִים, וְסִפֵּר גְּנוּתָם בִּפְנֵיהֶם, עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו אַחֵר וְהוּא (שמות כ"ב כ"א): ''כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן'', שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בָּזֶה שֶּׁלֹּא לְהַקְנִיטָן אוֹ לְהַכְאִיב לִבָּן בְּשׁוּם מִין צַעַר. וְעָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (שם כ"ג): ''וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם'' וְגוֹ'.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=x8iCnHkQ7f4לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1OF7c8azPlI6FYtgWsZ8eTbuTYUQbRoUe/לכל השיעורים בנושא הלכות פוריםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1rrbKxpOaPKBDq0WNV7d1YVRT8a8U47ZA/בעניין צורת קריאת המגילה מובא בירושלמי פ"ב ה"ב '[מגילה] אין מדקדקין בטעויותיה, רב יצחק בר אבא ורב חננאל הוו יתבי קמיה דרב, חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים, ולא הדר חד מנהון'. ע"כ.וכתבו הר"ן הרא"ש, וכן הטור בסימן תר"צ שהוא דוקא בטעות כזו שהלשון והעניין אחד, אבל טעות אחר שאין הלשון והעניין אחד, לא יצא ידי חובה.ובתלמוד בבלי מגילה דף טז ע"ב איתא, אמר רב אדא דמן יפו, עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו. ופירש רש"י: עשרת בני המן ועשרת - שהזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן, עשרתם נפלו כאחד. ובתוספות ד"ה צריך כתבו דהיינו לכתחילה, אבל בדיעבד יצא.וכתב המהרי"ל בשם הרוקח סימן רלז שיש לומר גם "חמש מאות איש" עם עשרת בני המן הכל בנשימה אחת, דעשרת בני המן היו שרי חמישים על אלו חמש מאות איש. וכן כתב באבודרהם עמוד רז.עוד איתא בירושלמי שם ה"ז שצריך שיאמר 'ארור המן' – 'ברוך מרדכי'. 'ארורה זרש' – 'ברוכה אסתר' 'ארורים כל עובדי ע"ז [ס"א כל הערלים]' – 'ברוכים כל ישראל'. אמר רבי פנחס וצריך שיאמר 'וגם חרבונה זכור לטוב'.וכתב בהגהות מיימוניות שנהגו הקהל לומר פסוקים אלו בקול רם "איש יהודי.." (אסתר ב ה) "ומרדכי יצא.." (ח טו) "ליהודים היתה.." (שם טז) "כי מרדכי היהודי.." (י ג). ואין זה אלא מנהג שמחה בעלמא שנהגו לשמח התינוקות ולזרזם כדי שיתנו דעתן מתוך כך לשמוע קריאת המגילה. וכתב בדרכי משה שצריך החזן לחזור ולקרות אותם פסוקים בקול רם.ובאבודרהם כתב שהטעם שנהגו דוקא בפסוקים אלו יותר מאחרים משום כבוד מרדכי שנעשה הנס על ידו.עוד כתב האבודרהם שנוהגים בצרפת ובפרובינצ"א שהתינוקות לוקחים בידן אבנים חלקים לכתוב עליהם 'המן' וכשמזכיר הקורא במגילה 'המן' מקישין זו על זו למחות את שמו שנאמר "ושם רשעים ירקב" (משלי י ז). וכן אמרו במדרש "תמחה את זכר עמלק" אפילו מעל העצים ומעל האבנים". וכן כתב באורחות חיים הל' מגילה אות מא וסיים: "ולכן אין ללעוג על המנהגים כי לא לחינם נקבעו".ובסוף ספר מדרש אליהו כתב כי קבלה היא בידו שכשמכין בעת הזכרת השם המן ואשתו ובניו עושה הקב"ה שירגישו ההכאות כדי שיקבלו צער גדול יען שכל היהודים הבאים לעולם כאילו בימיהם נעשה הנס לפי שאם נתקיימה מחשבתו לא היו באים לעולם, לכן עשה הקב"ה שירגישו ההכאות של כל היהודים הבאים לעולם בכל הדורות כשמכים בעת הזכרת שמם.ורמז להכאה זו היא בפסוק "והיה אם בן הכות הרשע" סופי תיבות 'המן הרשע'.ובחתם סופר בהגהותיו לשו"ע כתב: "ונראה לי הטעם [להכאה זו] להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה המחוי האגגי" – ורצונו לומר שע"י ההכאה אנו מראים שאין רצוננו אפילו לשמוע שם זה, ורק מהכרח המצוה אנו עושים כן.והגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל כתב בספרו סנסן ליאיר (חידושי השו"ע): אנו נוהגים להכות בהמן הראשון והאחרון כדברי הבן איש חי בפ' תצוה ס"י. ותו לא. ורמז לזה שבפסוק הראשון כתוב "וישם את כסאו מעל כל השרים" ר"ת 'מכה'. ובפסוק האחרון שנזכר בו המן נאמר "ואת אשר כתב מרדכי אליהם כי המן..." ר"ת 'אכה'. וכתב רב האי גאון ז"ל 'מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה פושטה וקורא לה כאיגרת, אבל כורך כס"ת לא חזי לן'. [פירוש: מנהג שראיתי נוהגים שהבעל קורא פושט המגילה וקוראה לציבור כאיגרת] וכתב הטור שבספרד ובאשכנז נוהגים כרב האי גאון.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=Z1o1-lJE6-oלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/13YPt0Xdw_q0o87FzUuqUOuP7dtmTqTLN/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/007 עשין - א עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'' וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): ''וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד'', וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד. עשין - ב וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם. וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים. וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): ''וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְות אֲבִיהֶם'', וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ. עשין - ג וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ''בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ. עשין - ד וְאִם עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הִשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁאִבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה, (ד) כְּגוֹן שֶׁמִפְּנֵי רֹעַ לְבָבוֹ פִּרְסֵם עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן, אוֹ אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה, פִּרְסֵם עָלָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמְלָאכָה הַהִיא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ה): ''גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָךְ'' וְנֶאֱמַר (שם ל"ו): ''וְחֵי אָחִיךָ עִמָךְ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לְהַחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָךְ, וְלִתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ לְהַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּזֶה וְלֹא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דִּמְצֻוִּין אָנוּ, שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ. עשין - ה וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עַל יְדֵי קַבָּלָתוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם י"ט ט"ז) דְּ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'', (ה) כְּגוֹן אִם רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַתְחִיל לְסַפֵּר לוֹ בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם סָפֵק לוֹ בָּזֶה, מְחֻיָּב מִן הַדִּין לְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַחֵטְא. וְלָכֵן אִם מַנִּיחוֹ לִגְמֹר סִפּוּרוֹ הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *. עשין - ו וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, (ו)

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=5nicM_U1UAUלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1g8FdJx8A_SbaIIvlW63Lp4-gAENAcp1b/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/עשין - א עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'' וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): ''וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד'', וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד. עשין - ב וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם. וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים. וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): ''וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְות אֲבִיהֶם'', וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=YF7r5J6spL8לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/11ySmWkP1lxdAg-8OisnovBXcGtT-X3yK/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/פרשת תצוה ייחודית מאוד בכך שהיא הפרשה היחידה מכל פרשיות התורה בה לא מוזכר משה רבינו ע"ה. לכן בשונה מכל המקומות התורה כאן תיכף ומיד פותחת במילים "ואתה תצוה" מבלי להקדים ולומר "וידבר ה' אל משה לאמר" כמו שאנו רגילים בכל מקום ומקום.והטעם לכך מובא בזוהר הקדוש בפרשת פנחס כיון שהוציא משה מפיו שימחה השי"ת את שמו מן התורה, לפיכך נמחה שמו מפרשה זו. אולם משה רבינו אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" ופירש רש"י ז"ל "מספרך" – מכל התורה כולה. וכאן רואים שנמחה שמו רק מפרשה אחת. מדוע?ועוד יש להבין למה דוקא פרשת 'תצוה' ולא פרשה אחרת?ומה גם יוקשה מאחר שמשה רבינו אמר מפורש שרק אם לא יימחל לעמ"י על חטא העגל ימחה שמו, והרי לבסוף מחל להם הקב"ה?? מדוע בכל זאת נמחה שמו?קללת חכם אפילו על תנאי היא באהכתבו הרא"ש ובעל הטורים, כי אכן אם לא היה מוחל הקב"ה על חטא העגל אזי היה נמחה שמו מכל התורה כולה, ברם מאחר שמחל להם והתנאי לא התקיים, על כל פנים הלא קללת חכם אפילו על תנאי היא באה , עשה עמו הקב"ה לפנים משורת הדין ומחה שמו רק מפרשת תצוה, שהיא למעשה הפרשה האחרונה שקודם חטא העגל ואפשר לומר עליה "מספרך אשר כתבת" היינו הפרשה האחרונה שגם היא נחשבת כספר בפני עצמו ביחס לכל פרשייה ופרשייה שבתורה.והבן איש חי זיע"א כותב רמז נפלא לכך כיוון שפרשת תצוה היא הפרשה העשרים מתחילת התורה, זהו שאמר "מספרך" - מספר כ', היינו הפרשה העשרים.המהרח"ו תלמידו של האריז"ל הקדוש אומר כי בשר הזית כנגד בשר האדם, הגרעין כנגד העצמות, והשמן כנגד הנשמה. מה למדים מטיפת השמן הראשונה שמביאים להדלקת הנרות בעניין הארת נשמתו של האדם? סיפור מחזק מאוד קרה בעיר תל אביב הנקרא "נס פח השמן". כדאי להאזין..

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=hSKQNiwgU7Qלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/13gblO48aDUIOCErEHhH4Y4WCGJ_Zyb-z/לכל השיעורים בנושא הלכות פוריםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1rrbKxpOaPKBDq0WNV7d1YVRT8a8U47ZA/במגילת אסתר נאמר: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, עיר ועיר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם" (ט כח). ובגמרא מסכת מגילה דף ג ע"א בעינן, משפחה ומשפחה למאי אתא? רב יהודה אמר רב [מלמד שאפילו] כהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם, וישראל במעמדם, כולם מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה.וכתב הר"ן שאפילו שיש שהות ביום לעבוד עבודה ואחר כך לקוראה, אפילו הכי מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה בציבור משום 'פרסומי ניסא'.ובגמרא שם דף ד ע"א אמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום שנאמר "אלוהי אקרא יומם, ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי" (תהלים כב ג). וכתב רש"י שפסוק זה נאמר במזמור 'למנצח על אילת השחר' שנאמר על אסתר. ועושים כן זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה.בשיעור זה תקבלו סיכום כללי להרבה מהלכות קריאת מגילה בפורים. שמעו ותחי נפשיכם..

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=ErmSuumbmWEלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1B4mBBZ5oVjqRGZMeb3XqTvS5oEjAWXmO/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/לאוין - טז וְלִפְעָמִים עוֹבֵר (טז) עוֹד עַל אִסוּר חֲנֻפָּה, שֶׁהוּא לְהַרְבֵּה גְּאוֹנִים (הרא"ם בעל התוספות, וגאון ורבי שלמה בן גבירול) לָאו גָּמוּר, וְהוּא לָאו (במדבר ל"ה ל"ג) דְּ''לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ'', כְּגוֹן, אִם מִתְכַּוֵּן בְּסִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת כְּדֵי לְהַחֲנִיף לְהַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שִׂנְאָה מִכְּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה יִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי הַמְעַט מִמֶנּוּ, אֲשֶׁר אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת הוֹכָחָה (שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא) לְהוֹכִיחוֹ עַל הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, אֲבָל גַּם יַחֲזִיק בְּסִפּוּרָיו אֶת הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְעַל יָדוֹ יִשְׁנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְיִוָּלֵד מִזֶּה מַחְלֹקֶת חֲדָשָׁה וְעוֹד כַּמָה קִלְקוּלִים, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ. וְדַע דְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מָצוּי הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וְהַשּׁוֹמֵעַ אַף שֶׁמַכִּיר שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין הוּא, אַף עַל פִּי כֵן הוּא גַּם כֵּן מְנַעְנֵעַ רָאשׁוֹ לְדָבָר זֶה, וּמַחֲלִיק גַּם הוּא אֶת הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת לַפְּגָם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְסַפֵּר, לִפְעָמִים הוּא בַּעַל הַבַּיִת חָשׁוּב וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶנּוּ טוֹבוֹת אוֹ שֶׁיָּרֵא, שֶׁיַּחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְאֵינוֹ חָכָם וְכַדּוֹמֶה. וְעַל כֵּן יְסִיתֶנּוּ הַיֵּצֶר מִפְּנֵי הַדְּחַק, שֶׁיַּסְכִּים גַּם הוּא לָזֶה. אֲבָל תֵּדַע אָחִי שֶׁזֶּה הוּא בְּעֶצֶם לָאו דְּחֲנֻפָּה, אֲפִלּוּ אִם רַק יוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וְעַל עִנְיָן כָּזֶה שַׁיָּךְ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ג ב'): ''וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה'', וְחַיָּב אָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לַסַכָּנָה, וְאַל יַשִּׂיא אֶת נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֶה. וְעַל פִּי הַתּוֹרָה צָרִיךְ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים לְהִתְחַזֵּק מְאֹד שֶׁלֹּא לְסַיְּעוֹ אֲפִלּוּ בִּתְנוּעָה אַחַת, שֶׁיֵּרָאֶה מִמֶנָּה שֶׁהוּא מַסְכִּים לְסִפּוּרוֹ, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ מַאֲמַר חֲזַ''ל בְּעֵדֻיּוֹת (משנה עדיות פרק ה' משנה ו'): מוּטָב שֶׁיִּקָרֵא אָדָם שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו וְכוּ'. וְזֶה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁדְּבָרָיו בְּתוֹכָחָה לֹא יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, דְּאִי לָאו הָכִי בְּוַדַּאי חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ גַּם כֵּן עַל זֶה, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע כְּלָל ו'. לאוין - יז וְלִפְעָמִים (יז) יֵשׁ עוֹד לָאו אַחֵר, לְפִי מַה שֶּׁמָצוּי, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁמְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע מִתּוֹךְ כַּעַס, וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה הוּא מְקַלְּלוֹ גַּם כֵּן, וּפְעָמִים הוּא מְקַלְּלוֹ בַּשֵּׁם אֲפִלּוּ בְּלַעַ''ז, וְהוּא עוֹבֵר בָּזֶה עַל לָאו גָּמוּר (ויקרא י"ט י"ד) דְּ''לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'' (וְכַוָּנַת הַכָּתוּב הוּא אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ חֵרֵשׁ וְכַמְבֹאָר בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט בְּסִימָן כ''ז סָעִיף א'). הֲרֵי חִשַּׁבְנוּ שִׁבְעָה עָשָׂר לָאוִין הָרְגִילִין לָבוֹא עַל יְדֵי סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, אֲפִלּוּ הוּא מְסַפֵּר רַק לְיִשְׂרָאֵל. דְּאִם הוּא מַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי כּוּתִי, אִסוּרוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר חָמוּר, וְנִכְנָס לִפְעָמִים בִּכְלַל מָסוּר כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע בִּכְלָל שְׁמִינִי. וְהַרְבֵּה מֵהַלָּאוִין הַנַּ''ל, שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ עַל גְּנוּת דְּאַלְמָנָה וְיָתוֹם וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְהַרְבֵּה מֵהֶן שֶׁנּוֹגֵעַ בְּעִנְיַן עוֹלָם הַבָּא, כְּגוֹן, מַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וּמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, לְמִי שֶׁמַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בֶּעָוֹן הֶחָמוּר הַזֶּה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם הַכֹּל לְקַמָן.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=noDBR2q9lCUלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1WusYKGiQ_ulYOPa5xlNtBh3jCgdLhFti/לכל השיעורים בנושא רעיונות בפרשת השבועhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/11cePsvJ3-nylSHvKQkCrfpoP5LEVSVfu/בפרשת תרומה התורה מדברת על נדיבות הלב של כל איש ישראל הרוצה להרים תרומה לצורך בניית המשכן. התורה פותחת במילים "ויקחו לי תרומה" מסביר רש"י: לי - לשמי. כלומר לשמו של השי"ת. 3 ביאורים מתוקים מדבש להסביר נה כוונת רש"י במה שפירש "לשמי" וכי אין אנו יודעים שתרומה זו היא לשמו של השי"ת?למה על קנייה של המצוות צריך לשלם, ואילו על לימוד התורה אין משלמים? מה מחדש לנו הזוהר הקדוש בעניין זה?מה השיב רבי זלמן סורוצקין לאותו עתונאי שהתריס ושאל שאלות קשות? מה היה דחוף כל כך לברון רוטשילד לתת לאותו עני את שעון הזהב שלו?מעשה נורא בנחום איש גם-זו שהתמהמה מליתן לעני אוכל וקרה אסון בדרך.שמעו ותחי נפשיכם….

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=09KyWz6C8UMלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1SaQXgZfltg7CFUrMAYnDxegRJV4q-RXX/לכל השיעורים בנושא הלכות פוריםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1rrbKxpOaPKBDq0WNV7d1YVRT8a8U47ZA/חודש אדר נופל במזל דגים, למה אומרים "מזל דגים" בלשון רבים? הרי מעולם לא ראינו בשאר מזלות שאומרים בלשון רבים.. לא אומרים "מזל שוורים" או "מזל טלאים" או מזל עקרבים" אז למה רק דגים ולא מזל דג או מזל דגה? מזל דגים מהותו או סימן לפרייה ורבייה, כמו שאנו אומרים בראש השנה "שנפרה ונרבה כדגים" ויעקב סירך את את אפרים ומנשה "וידגו לרבו בקרב הארץ", לכן במזל זה משתמשים בלשון רבים כיון שכל מהותו הוא ריבוי.לכן אומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה" - כלומר זהו חודש שכל סגולתו ותכונותו הוא "ריבוי" ולכן מרבין בו גם בשמחה.כמו כן אפילו שגם בימים טובים יש מצווה לשמוח שנאמר "ושמחת בחגך" ולכן שותים מעט יין "שאין שמחה אלא בבשר ויין" אבל זה רק בשתייה מועטת, לעומת זאת בחג הפורים יש מצוה להרבות בשתיית יין יותר ממה שרגיל כל השנה.. למה? כי חודש זה כל מהותו הוא עניין של ריבוי.למעשה חודש זה הוא החודש האחרון של השנה לפי תאריכי התורה, ולכן מכיון שהכל הולך אחר החיתום יש עניין להרבות בו ביותר במצוות משאר חודשי השנה, ולכן מרבין בשמחה ובמעשים טובים שהכל הולך אחר החיתום.בברכת חודש מלא שמחה ואהבה לכל בית ישראל.

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=Fb1yEJC2fS0לצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1mXrw-qGEBEegx6pZ5dBP2JG88F1njI70/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/004 לאוין - א הַמְרַגֵּל (א) בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶךָ'' אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִמְצָא מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ. לאוין - ב וְעוֹבֵר נַמֵי (גם כן) (ב) הַמְסַפֵּר אוֹ הַמְקַבֵּל בְּלָאו (שְׁמות כ"ג א') דְּ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'' וְקָרֵי בֵּהּ נַמֵי לֹא תַשִּׂיא, וְאִם כֵּן לָאו זֶה כּוֹלֵל לִשְׁנֵיהֶם. לאוין - ג וְעוֹבֵר נַמֵי (ג) הַמְסַפֵּר בְּמַה דִּכְתִיב (דברים כ"ד ח'): ''הִשָּׁמֶר בְּנְגַע הַצָרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת'', וּפֵרְשׁוּ בְּסִפְרָא (בחקתי פרשה א' ג') דְּמַה שֶּׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה ''לִשְׁמֹר מְאֹד'', הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ מִלְּהִזָּהֵר מִלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא תָּבֹא עָלֶיךָ הַצָרַעַת עַל יְדֵי סִפּוּר הַזֶּה. לאוין - ד וְעוֹבֵר נַמֵי (ד) הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל בְּלָאו (ויקרא י"ט י"ד) דְּ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'' כִּי כָּל אֶחָד נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי חֲבֵרוֹ, שֶׁיַּעֲבֹר עַל לָאוִין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַמְסַפֵּר וְהַמְקָבֵּל בָּזֶה, דְּהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלָאו זֶה בֵּין אִם הַשּׁוֹמְעִים רַבִּים אוֹ מֻעָטִים, וְאַדְּרַבָּה כָּל שֶׁיִּתְרַבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרַבֶּה עָלָיו הַלָּאו הַזֶּה, כִּי הוּא נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי כַּמָה אֲנָשִׁים. לֹא כֵן הַמְקַבֵּל, אֶפְשָׁר דְּאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, רַק אִם הוּא לְבַדּוֹ שׁוֹמֵעַ מִמֶנּוּ עַתָּה הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת, וְאִלּוּ הָיָה הוֹלֵךְ עַתָּה מֵאֶצְלוֹ, לֹא הָיָה לוֹ אֶל מִי לְסַפֵּר הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא שֶׁלּוֹ, אְבָל אִם יֵשׁ בִּלְעָדָיו שׁוֹמְעִים אֲחֵרִים בְּעֵת מַעֲשֶׂה, אֶפְשָׁר, דְּאֵין עוֹבֵר הַשּׁוֹמֵעַ עַל לָאו זֶה, כִּי אִם עַל לָאוִין אֲחֵרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּפְתִיחָה זוֹ, עַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וְכָל זֶה אִם בָּא אַחַר הַתְחָלַת הַסִפּוּר, אֲבָל הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְסַפֵּר לְפָנָיו, אַף שֶׁבָּאוּ אַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁמוּעָה הָרָעָה הַזֹּאת עוֹד אֲנָשִׁים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האופנים) כִּי עַל יָדוֹ הֻתְחַל הָאִסוּר. וְעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד מֵחֲבוּרוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא לֵישֵׁב עִמָהֶם, כִּי לְמַעְלָה כֻּלָּם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע כִּי כֵן אִיתָא (כתוב) בְּצַוָּאַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל שֶׁצִוָּה לְהוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרוֹת הָאוֹמְרִים גְּנַאי מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה בַּסֵפֶר נִכְתָּבִין, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע. לאוין - ה וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר (ה) לָשׁוֹן הָרָע בְּלָאו (דברים ה' י"א) דְּ''הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ'', שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵי הָרוּחַ, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ עַל חֲבֵרוֹ, מִסְתָמָא הוּא מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לְחָכָם וּלְאִישׁ בַּאֲנָשִׁים, כִּי אִלּוּ הָיָה מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַלְעִיג מֵחֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסוֹטָה (דף ד'), שֶׁעֲוֹן הַגַּאֲוָה קָשֶׁה עַד מְאֹד, כִּדְאִיתָא שָׁם, שֶׁעֲבוּר זֶה אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר לִתְחִיַּת הַמֵתִים, וְהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּשְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, וְהוּא נִקְרָא תּוֹעֵבָה, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּבִפְרָט אִם בַּסִפּוּר הַזֶּה שֶׁל קְלוֹן חֲבֵרוֹ הוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁכְּרָתוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל בְּרוּחַ קָדְשָׁם מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ (ירושלמי, חגיגה פרק ב' הלכה א'): ''הַמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא''. לאוין - ו וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל (ו) בְּלָאו (ויקרא ב"ב ל"ב) דְּ ''לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי'', אַחֲרֵי שֶׁאֵין בָּזֶה תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה גַּשְׁמִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו, עַל כֵּן נֶחְשָׁב הֶעָוֹן הַזֶּה כְּמֶרֶד וּפְרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּעָלְמָא, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּזֶה. וְזֶה דִּבַּרְנוּ אֲפִלּוּ בִּסְתַם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט אִם הוּא אִישׁ חָשׁוּב, שֶׁהַכָּל מִסְתַּכְּלִין עַל מַעֲשָׂיו, בְּוַדַּאי מִתְחַלֵּל הַשֵּׁם עַל יְדֵי זֶה. וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה אִם הָיָה הָעֲבֵרָה הַזֹּאת בָּרַבִּים, בְּוַדַּאי שֶׁהַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד, שֶׁנִּקְרָא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים. לאוין - ז וְלִפְעָמִים (ז) עוֹבֵר הַמְסַפֵּר גַּם כֵּן בְּלָאו (ויקרא י"ט י"ז) דְּ''לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'', כְּגוֹן אִם בְּפָנָיו שָׁלוֹם יְדַבֵּר אֶת רֵעֵהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַבְאִישׁ אֶת רֵיחוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה אִם בְּפֵרוּשׁ מְצַוֶּה לָהֶם, שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ, דִּבְוַדַּאי עוֹבֵר עַל לָאו זֶה. לאוין - ח ט וְלִפְעָמִים שֶׁהַמְסַפֵּר עוֹבֵר גַּם כֵּן (ח-ט) עַל לָאו (ויקרא י"ט י"ח) דְּ''לֹא תִקֹם וְלֹא תִטֹר'', כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׂנְאָה עָלָיו עַל דָּבָר, שֶׁבִּקֵשׁ מִמֶנּוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ טוֹבָה בִּדְבַר שְׁאִילַת

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=QGcbkZLDjtkלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1AxEOQ3W96tdXMW3b4wD6OGUG7T33L9A4/לכל השיעורים בנושא הלכות פוריםhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1rrbKxpOaPKBDq0WNV7d1YVRT8a8U47ZA/במגילת אסתר נאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ט כב). ובגמרא מסכת מגילה דף ז ע"א תני רב יוסף שתי מתנות לשני בני אדם.ובמסכת בבא מציעא דף עח ע"ב 'מגבת פורים לפורים, ומגבת העיר לבני העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטים ואוכלים אותם, והמותר יפול לכיס של צדקה'. ופירש רש"י: דמעות שגובים הגבאים מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים, כולה יתנוה לעניים בפורים, ואין מדקדקין לומר דיים בפחות. והמותר שלא יספיקו לאכול בפורים, ימכור ויפול לכיס של צדקה.ובירושלמי פ"ק דמגילה ה"ד איתא דאין מדקדקין במעות של פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנים לו.ובנימוקי יוסף כתב בשם הרמב"ן שהמנהג בכל ישראל ליתן מעות בפורים ואפילו לגוי דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל, אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה. ותניא במס' גיטין דף סא ע"א 'מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. וכן כתב הטור באו"ח סימן תרצ"ד.אבל בבית יוסף שם הביא בשם תלמיד אחד שכתב לפני רש"י 'ראיתי בני אדם נוהגים ליתן לחלק מתנות בפורים לעבדים ושפחות גויים העומדים בבתי ישראל, והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר "ומתנות לאביונים" וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל. וכתב רבי שטוב ממנו לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגויים. והר"מ כתב בשם רבינו אפרים שבעיר שלא הורגלו בכך, אסור להרגילן, אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום.וכתב ע"ז הב"י שיתכן שמה שכתב הטור בסתם שנותנים אף לגויים מיירי במקום שנהגו בכך או עיר חדשה שצריכין לזה משום דרכי שלום.בשיעור זה אי"ה תקבלו את סיכום כל ההלכות בעניין מצות מתנות לאביונים בפורים ומהי הדרך לקיים מצוה זו בהידור רב.. "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=sC4z7F_2qmgלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1jzmKNNBbR8_iqq6aIh8jPpEjZrnLSbwn/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/לאוין - א הַמְרַגֵּל (א) בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶךָ'' אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִמְצָא מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ. לאוין - ב וְעוֹבֵר נַמֵי (גם כן) (ב) הַמְסַפֵּר אוֹ הַמְקַבֵּל בְּלָאו (שְׁמות כ"ג א') דְּ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'' וְקָרֵי בֵּהּ נַמֵי לֹא תַשִּׂיא, וְאִם כֵּן לָאו זֶה כּוֹלֵל לִשְׁנֵיהֶם. לאוין - ג וְעוֹבֵר נַמֵי (ג) הַמְסַפֵּר בְּמַה דִּכְתִיב (דברים כ"ד ח'): ''הִשָּׁמֶר בְּנְגַע הַצָרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת'', וּפֵרְשׁוּ בְּסִפְרָא (בחקתי פרשה א' ג') דְּמַה שֶּׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה ''לִשְׁמֹר מְאֹד'', הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ מִלְּהִזָּהֵר מִלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא תָּבֹא עָלֶיךָ הַצָרַעַת עַל יְדֵי סִפּוּר הַזֶּה. לאוין - ד וְעוֹבֵר נַמֵי (ד) הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל בְּלָאו (ויקרא י"ט י"ד) דְּ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'' כִּי כָּל אֶחָד נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי חֲבֵרוֹ, שֶׁיַּעֲבֹר עַל לָאוִין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַמְסַפֵּר וְהַמְקָבֵּל בָּזֶה, דְּהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלָאו זֶה בֵּין אִם הַשּׁוֹמְעִים רַבִּים אוֹ מֻעָטִים, וְאַדְּרַבָּה כָּל שֶׁיִּתְרַבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרַבֶּה עָלָיו הַלָּאו הַזֶּה, כִּי הוּא נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי כַּמָה אֲנָשִׁים. לֹא כֵן הַמְקַבֵּל, אֶפְשָׁר דְּאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, רַק אִם הוּא לְבַדּוֹ שׁוֹמֵעַ מִמֶנּוּ עַתָּה הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת, וְאִלּוּ הָיָה הוֹלֵךְ עַתָּה מֵאֶצְלוֹ, לֹא הָיָה לוֹ אֶל מִי לְסַפֵּר הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא שֶׁלּוֹ, אְבָל אִם יֵשׁ בִּלְעָדָיו שׁוֹמְעִים אֲחֵרִים בְּעֵת מַעֲשֶׂה, אֶפְשָׁר, דְּאֵין עוֹבֵר הַשּׁוֹמֵעַ עַל לָאו זֶה, כִּי אִם עַל לָאוִין אֲחֵרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּפְתִיחָה זוֹ, עַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וְכָל זֶה אִם בָּא אַחַר הַתְחָלַת הַסִפּוּר, אֲבָל הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְסַפֵּר לְפָנָיו, אַף שֶׁבָּאוּ אַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁמוּעָה הָרָעָה הַזֹּאת עוֹד אֲנָשִׁים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האופנים) כִּי עַל יָדוֹ הֻתְחַל הָאִסוּר. וְעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד מֵחֲבוּרוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא לֵישֵׁב עִמָהֶם, כִּי לְמַעְלָה כֻּלָּם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע כִּי כֵן אִיתָא (כתוב) בְּצַוָּאַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל שֶׁצִוָּה לְהוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרוֹת הָאוֹמְרִים גְּנַאי מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה בַּסֵפֶר נִכְתָּבִין, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע. לאוין - ה וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר (ה) לָשׁוֹן הָרָע בְּלָאו (דברים ה' י"א) דְּ''הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ'', שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵי הָרוּחַ, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ עַל חֲבֵרוֹ, מִסְתָמָא הוּא מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לְחָכָם וּלְאִישׁ בַּאֲנָשִׁים, כִּי אִלּוּ הָיָה מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַלְעִיג מֵחֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסוֹטָה (דף ד'), שֶׁעֲוֹן הַגַּאֲוָה קָשֶׁה עַד מְאֹד, כִּדְאִיתָא שָׁם, שֶׁעֲבוּר זֶה אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר לִתְחִיַּת הַמֵתִים, וְהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּשְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, וְהוּא נִקְרָא תּוֹעֵבָה, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּבִפְרָט אִם בַּסִפּוּר הַזֶּה שֶׁל קְלוֹן חֲבֵרוֹ הוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁכְּרָתוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל בְּרוּחַ קָדְשָׁם מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ (ירושלמי, חגיגה פרק ב' הלכה א'): ''הַמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא''. לאוין - ו וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל (ו) בְּלָאו (ויקרא ב"ב ל"ב) דְּ ''לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי'', אַחֲרֵי שֶׁאֵין בָּזֶה תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה גַּשְׁמִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו, עַל כֵּן נֶחְשָׁב הֶעָוֹן הַזֶּה כְּמֶרֶד וּפְרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּעָלְמָא, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּזֶה. וְזֶה דִּבַּרְנוּ אֲפִלּוּ בִּסְתַם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט אִם הוּא אִישׁ חָשׁוּב, שֶׁהַכָּל מִסְתַּכְּלִין עַל מַעֲשָׂיו, בְּוַדַּאי מִתְחַלֵּל הַשֵּׁם עַל יְדֵי זֶה. וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה אִם הָיָה הָעֲבֵרָה הַזֹּאת בָּרַבִּים, בְּוַדַּאי שֶׁהַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד, שֶׁנִּקְרָא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים. לאוין - ז וְלִפְעָמִים (ז) עוֹבֵר הַמְסַפֵּר גַּם כֵּן בְּלָאו (ויקרא י"ט י"ז) דְּ''לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'', כְּגוֹן אִם בְּפָנָיו שָׁלוֹם יְדַבֵּר אֶת רֵעֵהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַבְאִישׁ אֶת רֵיחוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה אִם בְּפֵרוּשׁ מְצַוֶּה לָהֶם, שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ, דִּבְוַדַּאי עוֹבֵר עַל לָאו זֶה. לאוין - ח ט וְלִפְעָמִים שֶׁהַמְסַפֵּר עוֹבֵר גַּם כֵּן (ח-ט) עַל לָאו (ויקרא י"ט י"ח) דְּ''לֹא תִקֹם וְלֹא תִטֹר'', כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׂנְאָה עָלָיו עַל דָּבָר, שֶׁבִּקֵשׁ מִמֶנּוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ טוֹבָה בִּדְבַר שְׁאִילַת מָמוֹן

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=qgkCFImxxwwלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/16uiIWLJJHEmWD2TAXE73X1_nIr1Zr-MP/לכל השיעורים בנושא כלליhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/1pUflkNpcOKybhfwlUoGyiIS79YsW3lCz/פרשתינו פרשת משפטים התורה פותחת במצות "כי תקנה עבד עברי", אדם שנמכר לעבד הוא בדרך כלל אדם גנב שנתבע לבית הדין בדבר גניבתו ואין לו ממה לשלם, כדי שיוכל להשיב את כל מה שגנב בי"ד מוכרים אותו לעבד לאדם אמיד וע"י זה הוא משלם את גניבתו. ולמרות שמדובר בגנב עלוב ושפל התורה מצווה ליתן לו יחס של שווה בין שווים, חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף כ ע"א למדו זאת מהפסוק "כי טוב לו עמך" עמך במאכל, עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר. אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. אתה ישן ע"ג מוכין והוא ישן ע"ג תבן. מכאן אמרו 'כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו' מי שקונה עבד התורה אוסרת להשתעבד בו בצורה של השפלה ובזיון, אלא צריך להתייחס אליו בכל הכבוד הראוי לו ולדאוג באותה רמת מחייה כמו שהאדון דואג לעצמו. ובתוספות הביאו בשם הירושלמי שאם יש לאדון רק כרית את, או בשבילו או בשביל העבד, צריך ליתן את אותה כרית לעבד. זה לא נתפס.. האדון אחרי יום עמוס ומתיש יעלה לישון בצורה לא נעימה ונוחה ויסתובב מצד לצד בחוסר תנומה, ואילו העבד שלו זה שאמור לשרת אותו עולה לישון כמו מלך? מה הולך כאן? הרי העבד הזה הוא היה גנב.. מה לנו להתחשב בגנבים? עד כדי כך הייחס לזולת חשוב אצל הקב"ה ואפילו כשמדובר בעבד ואפילו שיש לו עבר פלילי.סיפור מרתק על אחיינו של רבי צבי הירש לוינזון חתנו של החפץ חיים זיע"א שרק בזכות אותה שיחה בזמן אישון ליל בין דודו ר' צבי הירש לבין החפץ חיים אודותיו, לדעת מהי ההנהגה הראויה שצריך לנהוג כלפיו למרות שאינו שומר תורה ומצוות, גרמו לו ברבות הזמן לשמור על עיקרי הדת היהודית ואף עמד בנסיון קשה מאוד שלא לישא אשה גויה. למה רבי איסר זלמן מלצר דודו של הרב שך זצ"ל עלה לביתו וירד תוך שניות ספורות כמה וכמה פעמים? מה ענה לאחיינו רבי אלעזר מנחם מן שך בעניין כבוד האדם וההתחשבות בזולת? בשיעור שלפניכם תלמדו הרבה על החשיבות במצוות שבין אדם לחבירו, ועל היחס הגדול שהתורה מייחסת לעניין זה עד כדי כך שהיו תנאים שהתבטאו ואמרו כי בדבר זה תלוי כל שאר מצוות התורה. "שמעו ותחי נפשיכם…"

לצפיה ביוטיוב הכנסו:https://www.youtube.com/watch?v=dwRhjZVNgpAלצפיה שמיעה והורדת השיעור באתר:https://mikdashmelech.co.il/drive/i/1Tp5tk_K7khbAOX_dxAg0IFB8NgKv1ppm/לכל השיעורים בנושא הלכות שמירת הלשוןhttps://mikdashmelech.co.il/drive/f/18o0aobk4NviECDnRpzLhAj-RI_B645kM/בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְחָפֵץ מְאֹד בְּטוֹבָתָם עַד שֶׁקְרָאָם בְּשֵׁם בָּנִים, וְחֵלֶק ה' וְנַחֲלָה, וְכַמָה שֵׁמוֹת חֲבִיבִים הַמוֹרִים עַל גֹּדֶל אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלאכי א' ב'): ''אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' '', וְגוֹ', לְפִיכָךְ הִרְחִיקָם מִכָּל הַמִדּוֹת רָעוֹת וּבִפְרָט מִלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כִּי הוּא מֵבִיא אֶת בְּנֵי אָדָם לִידֵי רִיב וּמַצָה, וְכַמָה פְּעָמִים יוּכַל לָבוֹא מִזֶּה לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ''ם זַ''ל בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת (פרק ז' הלכה א'): אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ (ויקרא י"ט ט"ז): ''לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'', צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאְדוֹמִי וּלְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְעוֹד כַּמָה רָעוֹת עֲצוּמוֹת, שֶׁנָּסַבּוּ עַל יְדֵי הַמִדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּע שֶׁחֵטְא הנָּחָשׁ הָיָה הָעִקָר עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר: מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, וְעַל יְדֵי זֶה פִּתָּה אֶת חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל (שבת קמ"ו.): בָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה וְהִטִיל בָּה זֻהֲמָא, הֲרֵי שֶׁגָּרַם גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְגַם מִיתָה לְכָל הָעוֹלָם, הֲרֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל יְדֵי זֶה גָּרַם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וְחַוָּה לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִמֵילָא זֶה הַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אוֹחֵז בְּמִדָּתוֹ הַמַשְׁחֶתֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. וְגַּם שֶׁעִקַר סִבַּת יְרִידַת יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם הָיְתָה לְכָתְּחִלָּה עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל"ז ב'): ''וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם'' וְעַל יְדֵי זֶה נִגְזַר עָלָיו מִן השָּׁמַיִם מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁנִּמְכַּר לְעֶבֶד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם, שֶׁקוֹרְאִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים, כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּמִדְרָשׁ (בראשית רבה פ"ד ז') וּבִירוּשַׁלְמִי (פרק א' הלכה א') דְּפֵאָה, הֲגַם שֶׁהָיָה לוֹ טַעַם לְהֶתֵּרָא עַל הַדִּבָּה שֶׁהֵבִיא כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ המְפָרְשִׁים, עִם כָּל זֶה, רְאֵה, שֶׁלֹּא הוֹעִיל לוֹ שׁוּם הֶתֵּר. וְעוֹד כָּל סִבַּת גָּלוּתֵנוּ עַתָּה הוּא הָעִקָר רַק בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בתהלים ק"ו כ"ו כ"ז): ''וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל וְגוֹ' וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת'' וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רָשִּׁ''י שָׁם, וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ''ן בַּחֻמָשׁ בְּפָרָשׁת מְרַגְּלִים (במדבר י"ד א'). וְאָמְרוּ בַּעְרָכִין (דף ט"ו), שֶׁעִקַר חֵטְא מְרַגְּלִים הָיָה לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, וְעַל יְדֵי שֶׁבָּכוּ אָז בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, נִגְזַר עֲלֵיהֶם בִּכִיָּה לְדוֹרוֹת. וְעוֹד כַּמָה רָעוֹת עָד אֵין מִסְפָּר הִשִּׂיגוּנוּ עָל יְדֵי חֵטְא הֶחָמוּר הַזֶּה, כִּי גַּם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּהֶרְגוּ בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, גִּיסוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶלֶךְ, עַל יְדֵי יַנַּאי, הָיָה גַּם כֵּן עַל יְדֵי רְכִילוּת כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין (דף ס"ו) עַיֵּן שָׁם. וַהֲרִיגַת הַתַּנָּא ר' אֱלִיעֶזֶר הַמוֹדָעִי, שֶׁהָיָה גַּם כֵּן סִבָּה לְחֻרְבַּן בֵּיתָר, הָיָה גַּם כֵּן עַל יְדֵי רְכִילוּת, שֶׁהִרְכִילוּ עָלָיו לִפְנֵי בֶּן כּוֹזִיבָא כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ אֵיכָה (איכה רבה ב' ד'). וּמִפְּנֵי גֹּדֶל הָרָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בַּמִדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אוֹתָנוּ בִּפְרָטוּת עַל זֶה בְּלָאו (ויקרא י"ט ט"ז) דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל'' וְגו' וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָן. (וְלֹא כְּמוֹ כַּעַס וְאַכְזָרִיּוּת וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת הַנִּשְׁחָתוֹת, אַף שֶׁגַּם הֵמָה מַשְׁחִיתִים אֶת תֹּאר הַנֶּפֶשׁ וְצוּרָתָהּ, וְגַם עֲלֵיהֶם רָמְזָה הַתּוֹרָה בְּכַמָה מְקוֹמוֹת כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי חֲזַ''ל, עִם כָּל זֶה אֵין עֲלֵיהֶם לָאו בְּפֵרוּשׁ בְּמִנְיַן תַּרְיָ''ג). וְעוֹד נִרְאֶה פָּשׁוּט טַעַם אַחֵר, מַה שֶּׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בִּפְרָט עַל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר נְדַיֵּק בֶּאֱמֶת בַּפְּרָט הַזֶּה דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, נִמְצָא שֶׁכִּמְעַט הֵם כּוֹלְלִין כָּל הָלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁיִּמָצֵא בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְהַרְבֵּה מִבֵּין אָדָם לַמָקוֹם, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם, לְכָךְ הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אוֹתָנוּ בְּפֵרוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִלָּכֵּד בַּמְצוּדָה הָרָעָה הַזֹּאת. וְעָתִיד אֲנִי לְבָאֵר דָּבָר זֶה בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ. וּמִזֶּה יֵצֵא דֶּרֶךְ אַגַּב תּוֹעֶלֶת רַבָּה לְכַמָה הֲלָכוֹת אֲחֵרוֹת, וְגַם אוּלַי עַל יְדֵי זֶה יִנָּגֵף הַיֵּצֶר בִּרְאוֹתוֹ גֹּדֶל הַמְהוּמָה וְהַמַכְשֵׁלָה, שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ, וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת הַחוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת. וּמִתְּחִלָּה צָרִיךָ לֵידַע הַכְּלָלִים בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת (לָשׁוֹן הָרָע הוּא, הַיְנוּ, הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וּרְכִילוּת הַיְנוּ שֶׁמְסַפֵּר לְאֶחָד מַה שֶּׁחֲבֵרוֹ דִּבֵּר עָלָיו רָעָה אוֹ עָשָׂה לוֹ רָעָה), אָסוּר אֲפִלּוּ עַל דְּבַר אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָן, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם, בְּשֵׁם כָּל הַפּוֹסְקִים. גַּם דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת הוּא בֵּין בְּפָנָיו וּבֵין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. גַּם דְּאֵין חִלּוּק בֵּין מְסַפֵּר לִמְקַבֵּל, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר הַכֹּל לְקַמָן. וּמְקַבֵּל מִקְרֵי בְּמַה שֶּׁמַאֲמִין בְּלִבּוֹ לְהָסִפּוּר שֶׁמְסַפֵּר לוֹ חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ אֵין מְסַיֵּעַ