דף יומי לנשים - הדרן

רבי חייא בר אבא מביא דיון בין רבי אמי לרבי יוחנן בנוגע למעמד כוונתו של קטן. בגרסה הראשונה, השאלה היא האם מחשבתו של קטן נחשבת למחשבה. רבי אמי משיב שהדבר פשוט שאינה מועילה, כפי שמוכח ממשנה במסכת כלים. רבי יוחנן מבהיר שהספק היה במקרה שבו מחשבת הקטן ניכרת, אך לא לגמרי, מתוך מעשיו – כגון המעביר בהמה מדרום העזרה לצפונה כדי לשוחטה, פעולה המעידה על כוונה להקריבה כעולה (הנשחטת בצפון בלבד). רבי אמי מקשה על כך, שכן רבי יוחנן עצמו פסק בהקשר של דיני מכשירין שיש להתחשב במעשה קטן המעיד על כוונה. רבי יוחנן משיב שספקו היה האם מעשיהם מועילים מדאורייתא או רק מדרבנן; השאלה נותרת ללא הכרעה. לרב נחמן בר יצחק גרסה אחרת של הדיון, לפיה השאלה הייתה האם מעשיהם של קטנים מועילים. גרסה זו מסתיימת בפסיקתו של רבי יוחנן המבחינה בין שלוש קטגוריות: מעשה המוכיח על הכוונה, מעשה שאין כוונתו ברורה לחלוטין, ומחשבה ללא מעשה. בנוסף, שמואל שאל את רב הונא מהו המקור לכך שקדשים שנשחטו ללא כוונת שחיטה (מתעסק) פסולים. המשנה קובעת כי שחיטת נכרי נחשבת נבילה ומטמאה במשא. רבי יוחנן ורבי אמי מפיקים דיוקים שונים מהמשנה: רבי יוחנן מסיק שהמשנה כדעת חכמים (החולקים על רבי אליעזר) ואינה מניחה שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, שאם כן – היה הבשר אסור אף בהנאה. רבי אמי מדייק ששחיטת מין (אדוק בעבודה זרה) אסורה בהנאה, סברה הנתמכת על ידי ברייתא. הגמרא מסבירה שאין אנו חוששים שסתם נכרי ישחט לשם עבודה זרה, שכן בדרך כלל אין הם הדוקים בעבודתם; אולם "מין" נחשב כמי שדבק מאוד בעבודתו, וחזקה ששחיטתו נעשתה לשם עבודה זרה. רב נחמן מבחין בדין בין מין יהודי למין נכרי ומקל יותר בנכרי, אך הגמרא מבהירה שהדבר מתייחס רק לקבלת קרבנותיהם. שחיטת השוחט בלילה או שחיטת סומא – כשרה.

רב נחמן אמר בשם רב שניתן לאכול את הבשר אם אדם אחר עמד והשגיח לאורך כל תהליך השחיטה. הגמרא דנה במקרה זה, שהרי קיים כלל ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם", ואם כן מדוע יש צורך בהשגחה? הגמרא מסיקה שמדובר באדם שידוע שאינו בקי בהלכות שחיטה, אך הצליח לשחוט כראוי את הסימן הראשון. עם זאת, אין בכך די כדי להניח שישחוט כראוי גם את הסימן השני, ולכן יש להשגיח עליו שלא יקלקל את השחיטה בסימן השני. רב דימי שאל את רב נחמן: הממנה שליח לשחוט לו בהמה או להפריש תרומה, ומצא את הבהמה שחוטה או את הפירות מתוקנים, האם ניתן להניח שהשליח עשה את שליחותו והאוכל מותר? רב נחמן הבחין בין המקרים: הבשר מותר אך התרומה אינה מופרשת. רב נחמן הסביר שאין להניח בוודאות שהשליח ביצע את המשימה, ויש לחשוש שמא אדם אחר עשה זאת. בשחיטה הדבר תקין, שכן קיימת חזקה שרוב השוחטים מומחים הם; אולם בתרומה, אם אדם אחר מפריש תרומה מפירותיו של חברו ללא רשותו, אין הפרשתו מועילה. הגמרא מציעה שהשאלה האם מניחים שרוב השוחטים מומחים היא מחלוקת תנאים, אך למסקנה הצעה זו נדחית. אף על פי שחרש, שוטה וקטן רשאים לשחוט כשיש מי שמשגיח עליהם, הגמרא מדייקת מלשון המשנה שאין למסור להם לכתחילה בהמה לשחיטה. מהעובדה שניתן לאכול את הבשר שנשחט על ידי חרש, שוטה וקטן, עולה בבירור ששחיטה אינה צריכה כוונה – וזוהי עמדתו של רבי נתן.

אם נמצא לאחר השחיטה שהסכין פגומה, האם ניתן להניח שהשחיטה כשרה משום שהפגימות התרחשו לאחר חיתוך שני הסימנים, או שמא יש לחשוש שהן נוצרו בעור לפני חיתוך הסימנים? רב הונא ורב חסדא חולקים בעניין זה. שתי קושיות מובאות נגד פסיקתו המתירה של רב חסדא, אך הן מיושבות. מניין אנו לומדים שדבר עומד על חזקתו אלא אם הוכח אחרת? רבי יונתן לומד זאת מהמקרה של צרעת הבית, אך רב אחא חולק על דרשתו.

ישנה מחלוקת בין רב יהודה בשם רב לבין רב חנניה בר שלמיא בשם רב לגבי אילו מיומנויות מעשיות על תלמיד חכם להתאמן בהן. הדעה הראשונה מונה כתיבה, שחיטה ומילה, בעוד שהדעה השנייה מוסיפה את קשר התפילין, שבע ברכות וקשירת ציצית. רב יהודה מצטט שתי מימרות נוספות בשם שמואל. הראשונה היא שעל השוחט להיות בקי בהלכות שחיטה, ואם לאו – הבשר אסור באכילה. מכיוון שהשחיטה עלולה להיפסל מחמש סיבות שונות, שוחט שאינו בקי בהן עלול לבצע שחיטה פסולה מבלי דעת. המימרה השנייה של רב יהודה בשם שמואל היא שעל השוחט לבדוק את שני הסימנים (הקנה והוושט) כדי לוודא שנחתכו כראוי. בעוד שרב יוסף מנסה להביא ראיה לדרישה זו, אביי דוחה אותה. הגמרא דנה במעמדו של בשר שלא נבדק, ומתלבטת האם הבהמה נחשבת לטרפה או לנבלה. שתי העמדות מבססות את דבריהן על הבנת העיקרון של רב הונא, הקובע כי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוכח שנשחטה כראוי, אך מרגע שנשחטה כראוי היא עומדת בחזקת כשרות עד שיוכח שהיא טרפה. הגמרא מנתחת את חלקו השני של דברי רב הונא ומסיקה כי הבהמה נותרת בכשרותה גם כשיש חשש שמא היא טרפה. הדבר מודגם משאלה על זאב שנטל איבר פנימי של בהמה והחזירו כשהוא נקוב; אין אנו מניחים שהוא נקב במקום שהיה נקב עוד לפני כן. רבי אבא מקשה על כך מדין פירות שנקרו אותם חיות, שם קיים חשש שמא נקרו במקום שנחש היה מקודם וניקב והכניס ארס, ולכן האוכל נאסר. כדי ליישב זאת, רב הונא מבחין בין ענייני סכנה לענייני איסור. רבא דוחה הבחנה זו וסבור שאם מחמירים בספק סכנה, יש להחמיר גם בספק איסור, אך אביי מקבל את החילוק ומביא לכך ראיות מדיני טומאה. לאחר שרבא דוחה את הוכחת אביי ורב שימי מקשה קושיה נוספת שהגמרא מיישבת, רב אשי חותם בסיוע לעמדתו של רב הונא.

  רבי זירא אומר בשם שמואל שאם חיממו סכין באש ושחטו בה, הבהמה אינה נחשבת טרפה. למרות שהחום עלול לגרום נזק לבהמה, חוד הסכין חותך את הסימנים לפני שחום צדדי הלהב יספיק לגרום לכווייה. שאלה נשאלת לגבי אדם המכה את חברו בסכין חמה וגורם להופעת נגע צרעת – האם הנגע נחשב כ"שחין" או כ"מכוה"? הגמרא מבררת מהי הנפקא מינה להלכה בין שני הסיווגים הללו. שני מקורות מובאים כדי לענות על השאלה, כשהראשון שבהם הוא דברי רבי זירא בשם שמואל שהוזכרו לעיל, אך הגמרא מחלקת בין המקרים ואינה מגיעה למסקנה סופית. לאחר מכן עוברת הגמרא לדיון על הנאה מסכינים ששימשו לעבודה זרה – מתי השימוש בהם אסור ומתי הוא מותר. כמו כן, נידונה השאלה מהו דינו של בשר שנשחט בסכין ששימשה לשחיטה לא כשרה, וכיצד מכשירים סכין ששימשה לשחיטת טרפה. לסיום, מציינת הגמרא כי על השוחט להחזיק שלוש סכינים נפרדות: אחת לשחיטה בלבד, אחת לחיתוך הבשר ואחת להסרת החלב (השומן האסור).

רבי יהודה הנשיא תיקן שאין צורך לעשר פירות בבית שאן, כיוון שקבע שאין המקום נחשב כארץ ישראל למעשרות. החלטה זו התבססה על עדותו של רבי יהושע בן זירור על רבי מאיר, שאכל עלה של ירק מבלי לעשרו. רבי ירמיה הקשה על עדותו של רבי יהושע והציע אפשרויות שונות מדוע אכל רבי מאיר את העלה מבלי להבין שאינו מעושר, או שמא הוא אכן היה מעושר. בתגובה להצעה שאולי העלה לא היה מעושר, הביא רבי זירא את המימרה לפיה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, וכל שכן הצדיקים עצמם. הגמרא מספרת את הסיפור המהווה את הבסיס לדברי רבי זירא על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא היה אוכל שעורים שאינם מעושרים. סיפור זה מופיע בהקשר של סיפור ארוך יותר על רבי פנחס בן יאיר בדרכו לפדיון שבויים. החלק הראשון מספר כיצד הצליח לבקוע נהר כדי לעבור. החלק האמצעי עוסק בחמורו שסירב לאכול שעורים שאינם מעושרים. והחלק האחרון עוסק ברבי יהודה הנשיא שהזמין את רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצלו, אך בסופו של דבר הוא לא אכל שם. רבי פנחס בן יאיר הקפיד מאוד שלא ליהנות לעולם מסעודתו של אחר.

כששמע רבי זירא שרבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, הוא הניח שהם ודאי ידעו על הגזירה המוקדמת; שכן אילו לא ידעו, היו נכשלים באכילת בשר שאינו כשר, והקב"ה אינו מביא תקלה לצדיקים. דבר זה נלמד מהמעשה שבו הקב"ה לא הניח אפילו לבהמתו של צדיק לחטוא (חמורו של רבי פנחס בן יאיר), וקל וחומר לצדיקים עצמם! ממעשה זה מסיקה הגמרא שרבי זירא הודה לרבי יעקב ששחיטת כותי נאסרה בגזירתו של רבן גמליאל, אפילו אם ישראל עומד על גביו ורואה שהשחיטה נעשתה כהלכה. לאחר ההסבר שרבן גמליאל ובית דינו גזרו ששחיטת כותים פסולה, מובא מעשה שבו החליט רבי מאיר לאסור את יינם, לאחר שנודע לו שמיעוטם של הכותים עובדים עבודה זרה. סיפור דומה מסופר על דור מאוחר יותר של אמוראי ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, שקיבלו מידע לפיו הכותים אינם שומרים עוד על התורה, והם הכריזו עליהם כנכרים גמורים לכל עניין הלכתי. הגמרא מסבירה שאף ששחיטתם ויינם כבר נאסרו בעבר על ידי רבי מאיר ורבן גמליאל, האיסור לא פשט בציבור עד ימיהם של רבי אמי ורבי אסי. הגמרא מביאה שני מקרים נוספים שבהם בא לידי ביטוי המושג שהקב"ה שומר על הצדיקים שלא יחטאו בשגגה. המקרה הראשון נוגע שוב לרבי זירא ומתייחס לדיני דמאי בפירות שנלקחו מעם הארץ ונתערבו במרכיבים אחרים. כיוון שרבי זירא ראה את רב אסי אוכל מהתערובת מבלי לעשר אותה, הוא הסיק שהדבר אינו אסור, שכן הקב"ה לא היה מניח לצדיק לאכול טבל. הגמרא מקשה על כך מברייתא שנראה ממנה שתערובת דמאי אסורה. עם זאת, הגמרא מיישבת זאת בהסבר שהמקרה שהוזכר שם שונה מ"תערובת" רגילה. הקושי הועלה מהסיפא (החלק השני) של הברייתא, אך הגמרא פותחת בסדרת שאלות על הרישא (החלק הראשון) של הברייתא, המתירה לאדם להביא מוצר מזון לשכנו עם הארץ, ואין הוא צריך לעשר את האוכל כשהוא חוזר אליו, שכן אין אנו חוששים שהשכן החליף את האוכל באוכל שלו. מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים שבהם בכל אחד מהם קיים חשש שעם הארץ יחליף את האוכל. עם זאת, כל קושי מיושב בכך שכל מקרה נחשב לייחודי. מקרה שלישי מוזכר בגמרא ובו השתמש רבי זירא בהסבר שהקב"ה מונע מהצדיקים לחטוא. המקרה מתחיל בכך שרבי מאיר התיר לאכול פירות בבית שאן ללא מעשר, כיוון שבית שאן אינה נחשבת בתוך גבולות ארץ ישראל (לעניין חובת תרומות ומעשרות).

לאחר שהוסבר כי המקור לדברי רב ענן בשם שמואל - שניתן לסמוך על שחיטתו של עובד כוכבים - הוא מיהושפט, הגמרא מנסה למצוא מקור המעיד בוודאות יחסית שיהושפט אכן אכל מבשרו של אחאב. שני מקורות נוספים נבחנים כדי לתמוך ברב ענן. הראשון נוגע לאליהו, שהוזן בבשר על ידי עורבים, אשר לפי המשוער הגיע ממטבחו של אחאב. אולם, הדבר נדחה כגזירה מהקב"ה שאינה יכולה לשמש כתקדים הלכתי. המקור השני הוא ברייתא שצוטטה קודם לכן בעניין קבלת שחיטה של יהודי מומר. למרות שבתחילה נחשב שהיא תומכת ברב ענן ומתייחסת לעובד עבודה זרה, ההוכחה נחשבת לבלתי מכרעת שכן ניתן ליישב אותה גם עם שיטת רבא ולפרשה כמתייחסת למומר שאוכל נבלות לתיאבון. קושיה מועלית נגד רב ענן מברייתא אחרת, והיא נותרת ללא מענה, שכן מהברייתא עולה שיהודי עובד עבודה זרה דינו כיהודי שאינו מקיים את התורה כולה. הברייתא מביאה את המקור המקראי לכך שיהודי מומר אינו יכול להקריב קרבנות מפסוק העוסק בעולת בהמה. עם זאת, בברייתא אחרת הדין נלמד מפסוקים העוסקים בחטאת. הגמרא מסבירה מדוע שני הלימודים נחוצים. רבי יעקב הסביר שרבן גמליאל ובית דינו אסרו שחיטת כותי. רבי זירא הגיב לכך והסביר שהאיסור חל רק כשאין ישראל עומד על גביו. רבי יעקב חלק עליו וטען שאם אין ישראל רואה את השחיטה הרי שזה כבר היה אסור קודם לכן, ורבן גמליאל אסר זאת אפילו כשישראל נוכח. הגמרא שואלת האם רבי זירא קיבל את דעתו של רבי יעקב.

דף נלווה לאחר הבאת פירושו של רבה בר עולא למשנה, הגמרא מציגה חמישה פירושים נוספים. לאחר סקירת כל האפשרויות, הגמרא מסבירה מדוע כל אחד מהאמוראים לא סבר כפי השיטות האחרות, תוך הדגשת החולשות של כל פירוש ופירוש.

דף נלווה המשנה קובעת שהכל שוחטים ושחיטתם כשרה. לאחר שהיא מבססת את ההיתר הכללי, המשנה מוציאה מן הכלל חרש, שוטה וקטן. עם זאת, אם יש מי שמשגיח עליהם ורואה ששחטו כראוי — שחיטתם כשרה. הגמרא מקשה על לשון המשנה; הרישא "הכל שוחטים" נשמעת כהיתר לכתחילה, אך המשך המשפט "שחיטתם כשרה" נשמע כהיתר שניתן רק בדיעבד. בתחילה, רב אחא מנסה להוכיח ממשניות אחרות שהלשון "הכל" יכולה להתייחס למקרה של בדיעבד, ובכך לנטרל את הקושיה. לעומת זאת, רב אשי מביא משניות אחרות כדי להראות ש"הכל" הוא לשון המשמשת בדרך כלל לדיני לכתחילה. למרות ששניהם מסכימים בסופו של דבר ש"הכל" יכול לשמש בשתי המשמעויות, רב אשי טוען שההקשר כאן מרמז על לכתחילה. כדי ליישב את קושיית הגמרא, רבה בר עולא מסביר שכל חלק של המשפט מתייחס למקרה אחר, והוא מפרש מחדש כל שורה במשנה בהתאם לכך. בהמשך, מועלות שלוש קושיות נגד תירוצו של רבה בר עולא, אך הן מיושבות.

הקדמה למסכת חולין

רב הונא מבחין בין אלו החיים בגלות בבל לבין אלו החיים במקומות אחרים בנוגע לטבעם. רב חסדא (או רב) מצוטט כמי שמוסר מימרה המבחינה בין אינם יהודים החיים במקומות שונים בעולם, ובמיוחד ביחס לשאלה האם הם מכירים בקב"ה ובמעמדם של עם ישראל. עם זאת, לאחר שמועלית קושיא, המימרה הזו מתוקנת. מספר חכמים דורשים פסוקים שונים כדי להדגיש את חשיבות תלמוד התורה על ידי השוואתו לקורבנות. גישה אחת מסבירה שהקב"ה מתייחס למי שלומד תורה כאילו הוא הקריב קורבנות בפועל בבית המקדש. גישה אחרת הולכת רחוק יותר ומלמדת כי מי שלומד תורה אינו זקוק כלל לקורבנות, ובכך היא מציגה את לימוד התורה כצורה עילאית של עבודת השם. המשנה משווה בין המקריב בהמה, המקריב עוף והמקריב מנחה, ומדגישה שכל הקורבנות שווים לפני השם – הן של העשיר והן של העני – שכן המרכיב החשוב ביותר בקורבנות הוא הכוונה. קורבנות מוקרבים לקב"ה אך אינם נועדו לתועלתו של הקב"ה, אלא עבור האדם המביא את הקורבן, דבר המדגיש עוד יותר את חשיבות כוונתו של האדם על פני המעשה הטכני.

קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי" מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי", הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה", לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה". אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה. כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים. גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ"עבודה" לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה. קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים.  

בבית המקדש הוצבו שישה שופרות (תיבות איסוף) ייעודיים לאיסוף תרומות כספיות לנדבה, כאשר קיימים שישה הסברים שונים לחלוקה זו ולמטרותיהם הספציפיות. במקרה שאדם הקדיש בהמה מסוימת לנדבה והיא נפגמה במום, יש לפדותה ולהביא אחרת תחתיה. חכמים מתירים להביא מכספי הפדיון בהמה מכל סוג, גודל או מספר, בעוד שרבי חולק וקובע כי יש להביא בהמה הזהה בתכונותיה ובמספרה לבהמה המקורית. כאשר אדם נודר להביא "אחד משוריי", חלה קדושה על השור המעולה ועל הבינוני בשל הספק. רבא בר עולא מבחין כי בלשון "שור משוריי" הכוונה היא בהכרח לשור המשובח ביותר, קביעה המעלה קושי אל מול הכללים הנהוגים בדיני מכירות, שם הגדרת הנכס הנמכר נוטה להקל על המוכר.

הדף היום מוקדש ע"י מריל והרולד ססונוביץ לע"נ אמותיהם, מלכה בת חיה אתל ומרדכי וטובי רייזל בת רחל וצבי. בית שמאי ובית הלל חלוקים בשאלה האם אפשר להחזיק בבית יין של תרומה טמאה כדי שישמש לאורך זמן ליצירת ריח טוב בבית (זילוף) או שצריך לדאוג שהוא עלול לגרום לעבירה שכן אפשר לשכוח שהיין טמא ועלול לשתות אותו (חוששים לתקלה או לא). רבי ישמעאל ברבי יוסי מציע גישת פשרה, אולם אחרים לא אהבו את ההצעה. לפי המשנה, אם מטפטף דבש מכלי ובעל הדבש מבטיח לבעל היין שאם ישפוך את היין, בעל הדבש יפצה אותו על אובדן היין, אז בעל הדבש חייב לשלם כפי שהבטיח. הגמרא מקשה שמברייתא אחרת נראה שאפשר לטעון "לא באמת התכוונתי למה שאמרתי, משטה אני בך". איך נפתר הקושי? למה המשנה מביאה לא רק מארזמקרה של דבש/יין אלא גם עם שני אנשים שלכל אחד יש חמור (האחד שווה יותר מהשני) שנסחף בנהר ואחד מבקש מהשני להציל את שלו במקום להציל את החמור של עצמו? נשאלות שתי שאלות אחרות על מקרה החמור. מה אם אחד יציל את חמור השני והבטיחו לו פיצוי על החמור של עצמו אבל אז החמור שלו יוצא מהנהר - האם הם עדיין מקבלים פיצוי כפי שהובטח? מה אם מישהו מנסה להציל את החמור אך לא מצליח להצילו? התוספתא בבבא מציעא ז:ז מובאת שבה יש כמה מקרים של חלוקת הוצאות לקבוצת אנשים שנוסעת יחד אם למשל באים שודדים או אם הם צריכים לשכור מורה דרך. מהם הקריטריונים המשמשים לקביעת שיטת החלוקה? התוספתא ממשיכה עם מקרה של אנשים על ספינה שמתחילה לטבוע – איך קובעים כמה צריך כל אדם לזרוק מהסירה כדי להציל את עצמו? אם אדם גונב שדה ואז נותן אותה לבריונים שבאים לתפוס רכוש, האם הגנב צריך להחזיר את שווי השדה לנגזל או האם הוא יכול לומר לבעלים "הרי שלך לפניך" כלומר, לך תביא אותה מהבריונים? במה זה תלוי?