מעגל ההתמכרות- דברים שמשפחות צריכות לדעת

אנחנו רגילים לחשוב שהתמכרות היא בעיית שימוש. שאם רק יפסיק – הכול יסתדר. אבל השימוש הוא רק הקצה. מתחתיו פועלת מערכת שלמה שמשנה תפיסה, סדרי עדיפויות ושיקול דעת. בפרק הזה אני מארחת את דנה דרוקר — מכורה נקייה ופסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות וטראומה — לשיחה שמפרקת את המחלה מבפנים. דיברנו על החיבור בין כאב לפתרון, ועל איך דפוס הבריחה מהרגש הופך למנגנון שמארגן את החיים. “הייתי מוכנה לשים הכול בצד לטובת השימוש. הילדים, המשפחה, הבריאות. שום דבר בעולם לא היה יותר חשוב מהשימוש שלי.” שקרים והסתרות אינם “אופי” — הם מנגנוני הישרדות. הכחשה איננה סתם בחירה — היא מערכת הגנה של המחלה. אגו, ריכוז עצמי, עיוותי חשיבה והתבודדות — כולם חלק ממנגנון שמטרתו להגן על השימוש. והדבר שחשוב למשפחות להבין: זה לא אישי. ההתנהגות של האדם המתמודד איננה נגדכם — היא בעד המחלה. התמכרות איננה שייכת לקצוות החברה, והיא איננה רק עניין של כוח רצון. אבל יש לה פתרון. פתרון עובד. “אם אני יכולה — כל אחד יכול.” בפרק הזה אנחנו מפרקות את המנגנונים כדי להבין איך זה עובד, כי לפעמים, עצם ההבנה כבר משנה משהו בתוכנו. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

  “אני מתגעגעת אליו… כמו שמתגעגעים למישהו שכבר איננו — בעודו יושב לידי.” במשפט הזה פתחנו שיחה על אובדן שלא מתחיל במוות, אלא מתרחש בתוך החיים עצמם. במחקר “שכבות של כאב”, מתבונן עומר עצמון, עו"ס ומטפל בהתמכרויות, בחוויה של ילדים בוגרים שאיבדו הורה להתמכרות. אחת התובנות המרכזיות שעולה מהמחקר היא תחושת אובדן גם כשהאדם עדיין נוכח. “מבחינתי היא מתה עוד לפני שהלב שלה הפסיק לפעום,” שיתפה אחת המרואיינות. התמכרות משנה את מערכת היחסים. לעיתים נוצרת מציאות של הורה נוכח־נפקד. הטייטל “מכור” מתחיל לעקוף את הטייטל “אמא” או “אבא”, והילד נדרש להסתגל — לפעמים מוקדם מדי. המוות הפיזי, כשמגיע, אינו בהכרח נקודת ההתחלה של האובדן. לעיתים הוא קוטע תהליך שהתרחש לאורך שנים. לצד האבל עלתה במחקר גם תחושת הקלה — מורכבת, לא פשוטה, אך נוכחת. המחקר מרחיב את ההבנה של אובדן במשפחות של מכורים — לא כאירוע חד, אלא כתהליך מתמשך שמתחיל הרבה לפני המוות וממשיך גם אחריו. הוא מציע למשפחות שפה מדויקת יותר להתבונן בחוויה הזו ולהכיר בה כלגיטימית. זה פרק על אובדן מתמשך. על זהות שנבנית בתוך שינוי. ועל חשיבות השמעת הקול של מי שחיים לצד. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

התמונה שעולה לרוב כשמדברים על התמכרות להימורים היא בתי קזינו, פוקר, בֵּטִים, ספורט ועוד. אך לא תמיד כך נראית ההתמכרות בפועל. לעיתים היא מופיעה כיוזמה, כחיפוש הצלחה, כניסיון “לעשות כסף” — שפה לגיטימית לחלוטין בעולם העכשווי, המודרני והאינטנסיבי. ובתוך השפה הזו, קשה לראות מתי משהו כבר יצא משליטה. “לא חשבתי שאני מהמר. חשבתי שאני סוחר במט״ח.” שחף אשכנזי, מומחה לגמילה מהתמכרויות, שהתמודד בעצמו עם התמכרות, מדבר על הייחודיות של התמכרות להימורים: על האופן שבו העיסוק בכסף משמש כלי למנגנון רגשי של בעירה פנימית, חישובים בלתי פוסקים, וניסיון לתקן משהו מבפנים דרך מספרים ומסכים. הוא מתאר גם כיצד המשפחה נשאבת, בעל כורחה ולעיתים בלי להבין, אל תוך עולמו של המהמר —כיבוי מתמיד של שריפות, חובות, תחושת חירום וחוסר אונים כואב. נעסוק גם בפער שבין תגובה הורית טבעית — ערכים, גבולות וניסיון להשיב סדר —לבין מציאות שבה ההתמכרות מייצרת מנגנון עוקף של דחיפות, דרמה ופחד. זו שיחה שמבקשת לעצור רגע את המבט, ולראות כיצד שפה של הצלחה יכולה להסתיר מצוקה עמוקה, ואיך חיבור בין הנקודות עשוי להיות צעד ראשון ליציאה מהמעגל הזה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

בדידות בתוך השימוש. רוגע שמופיע בפעם הראשונה – ונעלם. חיפוש אחר שייכות. קבוצה אחת שנותנת שם למה שעובר עליך. וניקיון שבו הכאב לא נעלם – אלא מקבל צורה אחרת. בפרק הזה אני מארחת את ניר – מכור בהחלמה כבר 11 שנים, אחרי כ־25 שנות שימוש, שמשתף בפתיחות: "הכאב הכי גדול בשימוש הוא בדידות נוראית". נדבר על הילדות, על הרגע שבו הסם נתן לראשונה תחושת שקט, ועל המחיר שהלך והעמיק עם השנים. ניגע גם במה שקורה אחרי שהשימוש נפסק: כעס, בושה, פחד לחזור להשתמש, והמאבק שלא מתנהל רק מול החומר – אלא מול מה שנשאר בפנים. "גם היום, בהחלמה, יש מלחמה בין כאב לשימוש". על המקום של קבוצה, שייכות ופעולות יומיומיות בדרך, ניר מבקש להעביר מסר ברור למשפחות: התמכרות היא מחלה שדורשת טיפול, לא רק הבנה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"25 שנה לא היה לי יום נקי אחד, הכי הרבה שהחזקתי – ארבע שעות.” דחף הוא מנגנון אנושי בסיסי. ניסיון מהיר של המערכת להשיב איזון, גם אם לרגע. בפרק הזה הדחף מקבל קול – לא כהגדרה, אלא כחוויה שמנהלת חיים שלמים. ערן, מכור בהחלמה, משתף בכנות: “הרצון להשתמש עלה על כל דבר – משפחה, ילדים, עבודה. מהרגע שקמתי עד שהלכתי לישון.” השימוש מתקיים לצד הכול: צבא, זוגיות, עבודה, ילדים. חיים שנראים מתפקדים – ונוכחות שנשחקת. “גידלתי ילדים, עבדתי – אבל לא הייתי נוכח. הייתי סוכן כפול בבית שלי.” גם כשהכול מתפרק –הדחף ממשיך לנהל. “לא משנה לאיזו תחתית הגעתי – לא יכולתי לוותר.” והרגע שבו משהו משתנה, מתוך הסכמה פנימית כואבת. קול שמגיע מבפנים ואומר: אם לא תעשה משהו – אתה מאבד את החיים שלך. גם בהחלמה, הדחף לא נעלם. הוא נוכח יום־יום – אבל היום יש דרך אחרת לעמוד מולו. ובסיום, ערן מעביר מסר פשוט וברור-   למשפחות – לפני שיוצאים למאבק מול ההתמכרות, צריך לעצור ולטפל בעצמכם. ולמי שמתמודד – “יש תקווה. אפשר להישאר נקי. יום־יום.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

רוב המשפחות לא מגיעות ללמוד תכנית 12 הצעדים. ומי שכבר כן מגיעות – לרוב מגיעות בשבילו. בן, בת, בן זוג. מישהו שצריך “לתקן”. רק שבמהלך הדרך מתגלה לאט־לאט אמת אחרת: זו לא תכנית עליו. זו תכנית עליי. עלינו. על איך אני חיה בתוך מציאות שאין לי עליה שליטה. בפרק הזה אנחנו מדברים על תכנית 12 הצעדים בלי מיתוסים, בלי קדושה ובלי פחד. לא כטיפול, לא ככת – אלא כדרך חיים פרקטית, כזו שיורדת לקרקע: איך אני עוצרת תגובה? איך אני לוקחת פחות אישי? איך אני מפסיקה לטבוע בתוך הביצה – גם כשהכול בפנים צועק? איתי בשיחה יוסי אטיה ואלון קירשנר – מכורים בהחלמה ואנשי מקצוע – שמביאים קול כפול: של מי שהיה בכאוס טוטאלי, ושל מי שמלווה משפחות יום־יום בתוך הכאוס הזה. יוסי אומר בפשטות: “12 הצעדים הצילו לי את החיים. הצילו למשפחה שלי את החיים. זו דרך חיים שמצילה חיים.” ואלון מוסיף: “זה מסע פנימי. חזרה לעצמי. לעשות סדר בבלבול.” דיברנו על הכחשה ואשמה, על בושה וסודות שגדלים בחושך, על מחלה שמדביקה מערכות שלמות – ועל האפשרות לעצור. ממש לעצור. ליצור מרווח. ומתוכו להתחיל לבחור אחרת. שניהם מדגישים - “למידה של 12 הצעדים היא כדי לעזור לעצמכם – לא כדי לטפל בו. ודווקא דרך העבודה על עצמי, נפתחת מערכת יחסים אחרת.” כי תכנית 12 הצעדים לא באה “לתקן את המכור”, היא באה ללמד כל אחד מאיתנו איך לחיות הרבה יותר טוב עם עצמנו ועם הסביבה. וזה אולי המסר הכי חזק מהפרק הזה: אתם לא לבד. התמכרות היא לא מילה גסה. ובקשת עזרה – היא לא חולשה, אלא התחלה של דרך. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

ההתפתחות הרגשית שלנו לא נוצרת רק מהדברים שנאמרים בבית — אלא גם ממה שנוכח בו באופן קבוע: הדרך שבה נרגעים, בורחים, מתמודדים, מתלהבים או מתכנסים. עודד לוי, מכור בהחלמה, גדל בתוך מציאות שנראתה רגילה, אבל בדיעבד גילה איך היא נטמעה בו עמוק פנימה. “הייתי ילד שונה… הרגשתי שלא מבינים אותי,” הוא אומר, ומתאר שנים של רגישות גבוהה שלא תמיד קיבלה מקום. ובתוך זה — חשיפה מוקדמת לעולם ההימורים, כמשהו תרבותי, משפחתי, כמעט שגרתי. הטניס מילא את חייו והפך למוקד תשוקה ומימוש, אבל כשהחלום נשבר, משהו בתוכו נסדק: “חוויתי תסכול מאוד גדול… וההימור התלבש על המקום הזה.” מה שהתחיל כריגוש קטן הפך לברירת מחדל רגשית, והריגוש סביב ההימור החליף את הריגוש שנעלם מהטניס. אחר כך הצטרף גם הוויד, והחיים נעשו כפולים — חוץ אחד, פנים אחר. גם בקשר הזוגי ההסתרה הלכה והעמיקה. וברגע אחד שבו השקר התגלה וכבר לא היה לאן לברוח — אישתו הייתה זו שראתה, שהתעמתה, שפתחה פתח לשינוי. "גרמת לי להרגיש משוגעת"  כך אשתו אמרה לו בשיחה ההיא. משם החלה תנועה אחרת: טיפול, קבוצה, חשיפה, ניקוי הרגלים, שינוי סביבה — תהליך שהחזיר לו חיים, משמעות, ויכולת לעמוד במקום שנשמט ממנו שנים. בסוף השיחה, עודד מבקש לומר למשפחות: “לאדם המכור הוא חולה — הוא לא עושה את זה בכוונה." ולמתמודדים עצמם הוא מזכיר: “אי אפשר לבד. תבקשו עזרה.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

יש סיפורים שבהם הכאב מתחיל הרבה לפני השימוש. עופר לנגר, מכור בהחלמה, מספר על ילדות בקיבוץ, חרדות לילה, אובדן של אחות, ובית שלא תמיד ידע להחזיק את מה שעבר עליו. מתוך כל זה נולדה אצלו הבנה מוקדמת: “הרגשתי שאני לא יכול להעמיס עליהם עוד.” כמבוגר, הדפוס הזה קיבל צורה אחרת. שנים של שימוש, בריחה, והסתרה — לא מרוע, אלא מפחד, הפחד לאבד שוב. עופר משתף בכנות :“הפחד לאבד שימש אותי להסתרות.” קשרים הפכו למקום שמחזיק שקט רגעי, גם כשהם הרחיקו אותו מהאמת. ואז הגיע הרגע שבו המציאות התייצבה מולו, בת הזוג מבקשת שיעזוב. הדבר שממנו פחד יותר מכל, מתממש. ומתוך המקום הזה הוא מתאר: “לחצתי על מנגנון השמדה עצמית.” רגע שפל שמסמן, כמעט באופן פרדוקסלי, את תחילתה של תנועה אחרת. זה פרק על הקווים הדקים שמחברים בין ילדות, משפחה והתמכרות — ועל האומץ להסתכל על סיפור שלם ולהתחיל ממנו משהו חדש. ובסוף הוא מבקש להדגיש למשפחות שלפעמים קשה להם להסכים לראות את מה שנמצא מול העיניים: “אל תעשו כאילו. אתם יודעים.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

הדרך בה אנחנו מתנהלים בחיים לרוב לא מתחילה במחשבה — אלא באוטומט. דפוסים ישנים שנוצרו בילדות: בבית שגדלנו בו, ברגשות שלא נאמרו, ובדרך שבה למדנו לפרש פחד וקירבה. הם נועדו להגן, אבל כשהם ממשיכים לפעול ללא מודעות — הם מעצבים מערכות יחסים, הורות וזוגיות, לעיתים בצורה שפוגעת יותר משהיא מגינה. במשפחות שחיות לצד התמכרות, האוטומטים האלה מתחזקים. פחד יוצר ריצוי, הצלה, הימנעות, דריכות — תגובות שנראות טבעיות, אבל לעיתים סוגרות את האפשרות לקשר פתוח ובטוח. האורחת שלי, הילה אלרן, מטפלת זוגית־משפחתית ובוגרת תכנית 12 הצעדים, אומרת: "דפוס הוא מנגנון אוטומטי, מבלי שאנחנו מודעים - הוא זה שמנהל אותנו." בפרק אנחנו מדברות על איך דפוסים עוברים מדור לדור בלי מילים, איך התמכרות היא לא ההתחלה אלא הקצה של דפוס בריחה, ואיך אפשר לזהות את הרגע שבו טייס אוטומטי מופעל — ולהתחיל להביא בחירה במקום תגובה. הילה מזכירה משפט שהוא גם תקווה וגם הזמנה לשינוי: "אנחנו נפצעים בתוך קשר — ובתוך קשר גם יכולים להירפא." ובסוף, יש משהו חשוב שכדאי לזכור: כשבן משפחה אחד מתחיל להבין את הדפוסים שמנהלים אותו ולפעול ממקום מודע יותר — זה יוצר תנועה חדשה בתוך המערכת המשפחתית. תנועה שמרככת תגובתיות, משנה את האינטראקציה, ולפעמים יכולה להשפיע גם על האדם המתמודד. לא כפתרון קסם, אלא כצעד ראשון שמאפשר מרחב אחר — ומניח אפשרות להתחלה של ריפוי. עוד מבקשת להדגיש הילה – כי קבלת עזרה חיצונית, בדרך לשינוי האוטומטים היא לעיתים הכרחית. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

עולמם של בני הנוער היום מהיר, חשוף ונגיש יותר מאי פעם. מה שנראה מבחוץ כתמים—בילוי, צחוק, "כולם עושים"—מסתיר לא פעם מציאות אחרת: אלכוהול, קנאביס, חומרים כימיים שנכנסים למסיבות ולניידים בלחיצת כפתור, התנהגויות כמו הימורים שמתחפשים למשחק, וחשיפה מוקדמת לפורנו ולריגושים דיגיטליים שמטשטשים גבולות. והכול קורה מאחורי מסך, בחדר סגור, רחוק מעין ההורה. לפעמים זה רק מבט אחד שחוזר הביתה "קצת אחרת", הסתגרות, שינוי עדין במצב הרוח. אין הוכחה — אבל בפנים משהו לא שקט. הורים רבים נתקעים בין פחד לדעת לבין פחד לטעות. שמוליק רוזנטל, מנכ"ל ובעלים של המרכז "ללא פילטרים", מי שבילה עשרות שנים בתוך המשטרה, המודיעין והשטח, אומר משפט חד שמסביר את המציאות הזו לא פחות מכל מחקר: "מי שבאמת מבין סמים — לא עושה סמים." בשיחה בינינו הוא מתאר איך העולם הטכנולוגי המהיר, תרבות השפע והפומו יצרו בלבול אצל בני הנוער. הוא מדבר על ההתדרדרות שהוא רואה כבר שנים, על תפיסת הבילוי שהשתנתה, ועל היכולת של בני הנוער להסתיר טוב יותר ממה שההורה יודע לראות. שמוליק גם מבקש להזכיר להורים דבר מהותי: "אל תמוססו את תחושת הבטן שלכם." כי לא פעם, זו האזהרה המדויקת ביותר שיש לנו. בפרק אנחנו מדברים על ההבדל בין שימוש לשימוש לרעה ולתלות, ועל המקום שבו ההתמכרות מתבהרת במשפט קצר וחד: "הראש אומר לא — היד אומרת כן." אנחנו נוגעים בדרך לזהות סימנים, מה עושים כשמבינים שהילד משתמש או מתנסה, איך משקפים סיכון בלי בהלה ובלי נזיפה, ואיך "לבקר בעולם של המתבגר.ת" — דרך הנייד, דרך החדר, ודרך שיחה שמחזירה קשר ושייכות. המסר של שמוליק ברור: גם בעולם המשתנה של היום, הקשר בינינו לבין בני הנוער הוא עדיין קו ההגנה הכי חזק שיש. כשיש קשר — יש סיכוי, יש השפעה, ויש דרך. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.  

הערב שוב יורד. הבית שקט, הילדים כבר במיטות. היא מחכה שיירדמו – לא כי היא עייפה, אלא כי אז תוכל סוף־סוף לשתות. האלכוהול, שהתחיל כדרך להרגיע את החרדה, הפך עם הזמן לתרופה היחידה שהיא הכירה. כוס אחת כדי לנשום. כדי להירגע. כדי לא להרגיש כל כך לבד. רוני בן סירא, בת 55, מכורה בהחלמה זה חמש שנים, מספרת בכנות נדירה על החיים מבפנים: על הילדות באוסטרליה וההתעללות המינית שנמשכה עשור והשפיעה על כל תחום בחייה: על הנישואים, הבדידות, החרדה, והיין שהפך להיות “החבר הכי טוב שלי – האמא, האבא, האלוהים שלי”. על השנים שבהן האלכוהול ניהל את ההורות שלה, את הזוגיות שלה, ואת היכולת שלה להיות – פשוט להיות. ועל כך שגם ברגעים הקשים, כמו הנפילה הכלכלית של בן זוגה, שהביאה אותה להיות ברחוב עם שתי בנותיה – הדבר היחיד שהיה חשוב לה אז, היה הבקבוק. ולמרות כל אלה – זה גם סיפור על החלמה. על הבנות שארזו לה תיק לכניסה למרכז גמילה ונתנו לה תקווה, ועל הדרך שבה למדה לחיות מחדש – בלי אלכוהול, אבל עם הרבה יותר כוח, חמלה ואמת. רוני מדגישה לאימהות שמתמודדות עם התמכרות ושומעות אותה: “אם אני, עם כל מה שעברתי, עשיתי את זה – גם את יכולה. לא בחרתי להיות חולה, אבל בחרתי לחיות.” זה פרק על פחד, בושה, אהבה, והלב של אישה אחת שהחליטה להפסיק לברוח – ולמצוא את הדרך חזרה לעצמה. כי כמו שאומרת רוני – “אין דבר חזק יותר מלב שמחליט להפסיק לברוח.” לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

“יש לי אבקת קסם, אני מפזרת אותה ומיד הכל משתנה.” כמה היינו רוצים שזה יעבוד ככה. שההתמכרות תיעלם ברגע, שהכאב יתפוגג, שהדרך החדשה תיפתח בקלות וללא מכשולים. אבל המציאות רחוקה מכך. המאבק בהתמכרות הוא לא קסם, ולא החלטה אחת שמסיימת הכל – אלא מאבק יומיומי, לעיתים אפילו רגע־רגע, בין הרצון לחיות לבין יצר ההרס העצמי שמושך שוב ושוב אל השימוש. בפרק הזה אני נותנת מקום לקול שלא תמיד נשמע – קולו של מי שנמצא באמצע. לא סוף הדרך, לא ניצחון מוחלט, אלא החיים עצמם בתוך שדה הקרב הזה: תקווה מול ייאוש, החלטה מול שבירה, אמונה מול חוסר אונים. שי, מכור מתמודד, חי את המאבק הזה יום־יום. בכנות ובאומץ הוא משתף על ילדות של “ילד מפתח”, על טראומה מהשירות הקרבי ואובדן אח, על שנים של שימוש והסתרה, ועל ניסיונות להפסיק – ולחזור. “קרב יריות – אין יום שאני לא מתחמק מכדור ויורה כדור. אין רגע שאני לא רוצה להיות בשימוש. לא רוצה לאכזב, להרוס את הגמילה, ועדיין רוצה להשתמש.” הוא מספר גם על האישה שנלחמת לצידו – האדם הראשון שמאמין ורואה אותו. על איך המאבק משפיע עליה, על חיי המשפחה, וגם על הלמידה האיטית – דרך טיפול, דרך טעויות, דרך מאבקים – להיות נוכח, לשתף, ולנסות שוב. זהו פרק על הצד הפחות מדובר של ההחלמה מהתמכרות – על המאבק המתמשך באמצע הדרך, על המחיר הנפשי והמשפחתי, אבל גם על הניצוץ הקטן של התקווה שעדיין נאחז בחיים. והמאבק עדיין נוכח. וגם התקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

“כשהרצון למות הוא לא באמת מוות – אלא קריאה לסיום הסבל" המשפט הזה מתאר תחושה שקיימת אצל רבים מהמתמודדים עם התמכרות, הקונפליקט הבלתי אפשרי בין הרצון להמשיך לחיות, לבין הרצון שהכאב ייגמר כבר. בפרק הזה אני מארחת את דניאל פודמסקי, מכור בהחלמה, שמספר בכנות נדירה על השנים שבהן חי בין שני הקולות האלה. מאובדן אח תאום בגיל ארבע, דרך שנים של ניתוק רגשי, מסכות, ושימוש בחומרים שהסתירו את הכאב – ועד לנפילה הגדולה ביותר, שבה מצא את עצמו על ברכיו, מבקש מאביו: "אני מרגיש שאני הולך למות, תכניס אותי לגמילה.” דניאל מתאר את המאבק המתמשך גם בתוך ההחלמה, ומזכיר לעצמו  - "היום הכי רע שלי בניקיון לא משתווה ליום הכי טוב בהתמכרות הפעילה שלי.” הוא מספר על רגעי החסד שבהם מישהו פשוט חיבק ואמר לו “אני מבין”, על הדרך לחיות עם הכאב בשלום, ועל משמעותה של קהילה שמדברת סוף סוף באותה שפה. זהו פרק על שבר, על מסכות, על כאב שלא קיבל מקום – אבל גם על בחירה לחיות, על עזרה שבאה ברגע הנכון, ועל האפשרות להתחיל לצעוד, צעד אחר צעד, בדרך אחרת. ולמשפחות דניאל מבקש חומר: אל תנסו לשלוט או לכפות. לפעמים האדם חייב להגיע לתחתית כדי לבקש עזרה – ומה שהכי נחוץ לו ברגע הזה זה לדעת שיש יד מושטת, שמחכה לו שם. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

טראומה יכולה להשאיר אותנו עם פחד, כאב פנימי וחוסר אונים – ולעיתים נדמה שאין דרך להיחלץ ממנו. צורי דהאן, מומחה למניעה והעצמה בתחום ההתנהגויות בסיכון והתמכרויות, מנהל מרכז פסיעות ומכור בהחלמה, מספר כיצד חוויות כאלה הובילו אותו לבריחה אל חומרים – ששיככו זמנית את הכאב אך הכניסו אותו למעגל התמכרות קשה, שבו הכאב הבלתי מעובד רק התעצם עם הזמן. ואיך, דווקא מתוך נקודת השבר, בקשת העזרה של הוריו פתחה לו אפשרות אחרת – דרך של נוכחות, הקשבה וכלים להתמודדות עם הכאב מבלי לברוח. צורי מרחיב על המעגל שבו פוסט טראומה מלווה בהתמכרות, ועל ההבנה שהדרך לצאת ממנו מתחילה בבקשת עזרה ובנכונות להיתקל בכאב במקום לברוח ממנו. הוא מסביר כיצד טראומה והתמכרות לא רק מעצבות את חיינו האישיים, אלא גם את היכולת שלנו להיות נוכחים ותומכים עבור ילדינו. צורי מדגיש את חשיבות הנוכחות ההורית – גם כשהכאב והפחד מלווים אותנו – ואיך אפשר להשתמש בניסיון האישי כדי ליצור בית בטוח, שבו הילדים יכולים להתמודד עם רגשות קשים מבלי לברוח. צורי מסכם במסר חזק: "ילד לא מחפש הורה מושלם – הוא מחפש הורה נוכח. בקשת עזרה היא לא חולשה – זו אסטרטגיה. ואני מאמין שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"שם, על הרצפה, על הכביש, ברגע הזה הייתה נקודת המפנה אצלי. עולם נשבר, העולם נחרב, אבל באותו רגע, עם כל הכאב המטורף שהיה שם, היה גם שחרור," כך מתארת אושרי שרעבי, אחות לאח מכור, את הרגע שבו הכל השתנה. ההתמכרות לא נכנסת לחיים בבת אחת, לא ברעש ולא עם אזהרה. היא מתגנבת לאט־לאט, מוצאת את דרכה דרך שגרה, הרגלים, והסברים. בהתחלה היא כמעט בלתי נראית, עד שפתאום, בלי שהרגשתם, יש רגע שבו הכל משתנה – רגע מכריע, שלא ניתן לחזור ממנו. ברגע הזה, אושרי מתארת כי מצאה את עצמה נאלצת לבחור, בחירה מאוד לא פשוטה. אושרי משתפת בפתיחות איך גדלה לצד האח, אהבה אותו, כאבה את הכאב שלו, והייתה שם בכל שלב – גם כשהוא התדרדר לתוך התמכרות שהפכה את החיים בבית לכאוס מתמשך. היא נזכרת גם ברגעים שכבר היה לה קשה: "היה רגע שלא יכולתי להחזיק יותר, כשהרגשתי שאני לא יכולה להמשיך כך." לא מדובר רק על סבל אישי – אלא על כל מה שהשתנה, על הבחירה שלה להפסיק להימנע ולהתמודד. אושרי בחרה לדבר, לא לברוח, לבחור בחיים שלה אחרי כל מה שקרה. "זה היה שנים לחיות בהסתרה, בבושה, בגיהינום, ונמאס לי לא רוצה יותר. בעצם רק החיוך היה בחוץ, החיוך זה מה שמכירים אותי – השחקנית, זו שמרימה לכולם, אבל בפנים היה פער מאוד גדול. ודי. לא רוצה יותר." הפרק הזה לא רק סיפור על אובדן, אלא על הדרך שהאורחת שלי בחרה בה – בחיים שלה, בחמלה, ובזיכרון שאפשר לשמור אחרי כל הכאב. זה סיפור של מסע, שיש בו לא רק התמודדות, אלא גם קבלה, שמירה על תקווה במציאות הקשה ביותר. במילים של אושרי,  יש הרבה כאב – ולצידו גם המון תקווה. ומסר אחד ברור שהיא מבקשת להעביר: "אל תתביישו לבקש עזרה, תעשו את זה. עדיף לעשות מלא ולא לעשות כלום." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"אני לא נושמת. הוא הים שלי – וכשהוא סוער, אני נאבקת לשרוד. אין אני. יש רק הוא." כך אמרה לי אמא לילד המתמודד עם התמכרות. המילים שלה נאמרו בלחש, אבל לא היה בהן שקט. הן היו טעונות בכאב, באהבה, בפחד – ובעיקר באובדן של העצמי. והיא לא לבד. משפחות שמתמודדות עם התמכרות מוצאות את עצמן לאט־לאט נבלעות. מבט אחד, טון דיבור, שפת גוף – מספיקים כדי לטלטל את כל עולמן. הן הופכות להיות דרוכות, מגיבות, עסוקות ברווחה של האחר – ושוכחות לגמרי את עצמן. בפרק הזה אני משוחחת עם הילה אלרן, מטפלת זוגית ומשפחתית, על החוויה הזו של היטמעות, ועל הדרך הארוכה, השברירית, של בניית מקום בטוח בתוכנו. מה קורה כשהגבול בין "אני" ל"אתה" כמעט לא קיים ואיך זה עלול להפוך בעיה? איך יוצרים מקום שמאפשר לי לחזור לעצמי – כשאני בתוך סערה חיצונית או פנימית? למה זה חשוב עבורי ועבור האדם שמולי? "מרחב בטוח", הילה אומרת, "זה כמו חדר פנימי שאני חוזרת אליו. מרחב של שקט, שממנו אני מגיבה. לא מתוך פחד. לא מתוך בלבול. מתוך חיבור." ביחד אנחנו מדברות על אהבה, על גבולות, על תנועה עדינה בין קרבה לנפרדות –ועל האפשרות להיות שם עבור מי שיקר לי, בלי להיעלם בתוכו. אולי גם את/ה שואל/ת את עצמך: איך אני יכול/ה להיות עבור מישהו שאני אוהב/ת – מבלי לאבד את עצמי בדרך? זה אפשרי, ואף חשוב. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

מה ההבדל בין עונג טבעי לבין התנהגות שמנהלת אותך? האם צפייה בפורנו או עיסוק מיני יכולים להפוך להתמכרות – גם כשכלפי חוץ הכל נראה מתפקד? ההתמכרות למין ולפורנוגרפיה היא אחת ההתמכרויות השכיחות בעידן שלנו – ועם זאת, מהשקטות והכואבות ביותר. היא לא תמיד נראית לעין, לא משאירה סימנים ברורים, ולעיתים רק הפרטנר או הפרטנרית מרגישים שמשהו לא בסדר. בפרק הזה אני פוגשת את שרון אלקינס, עו"ס קלינית ומנהלת מרכז "קשרים", שמתמחה בטיפול בהתמכרויות התנהגותיות – לשיחה פתוחה אודות התמכרות למין ופורנוגרפיה . נדבר על סימני האזהרה, על הפער שבין שימוש לגיטימי לשימוש כפייתי, ועל הייחודיות והמורכבות שבלרפא התמכרות כאשר השימוש הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של אדם באשר הוא אדם. "זו התמכרות שפוגעת באינטימיות. האדם לא מסוגל להיות שם באמת," אומרת שרון ומוסיפה: "זה סבל נורא – אבל חשוב לי להגיד: לא חייבים להמשיך לסבול. יש דרך החוצה. אפשר לחיות אחרת." ולא פחות חשוב מבקשת שרון להדגיש– בן או בת הזוג אינם רק עדים לכאב הזה. הם מושפעים ממנו, והם חלק בלתי נפרד מהתהליך. גם עבורם נדרש טיפול, הבנה, ושפה חדשה של ריפוי. ההתמכרות אולי שקטה, אבל ההשפעה שלה רועמת. ברגע שמבינים את זה – אפשר להתחיל לעשות שינוי. לא לבד, ולא מתוך בושה – אלא מתוך הבנה, תמיכה ותקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

זהו פרק אחר מבחינתי. פרק שנוגע אולי במקום הכי כואב כשמדובר במחלת ההתמכרות. ועליו – לא דיברנו כאן עד עכשיו בצורה ישירה. עד היום דיברנו כאן על ההתמכרות כמחלה – על זיהוי, על תהליך, על החלמה. אבל יש גם צד אחר, שקשה מאוד להביט בו – הצד שבו המחלה הזו לוקחת חיים. בפרק הזה אני פוגשת את אילי לב, אמא של עומר. עומר היה בן אהוב, רגיש, חכם. ילד טוב. והוא מת ממנת יתר – תוצאה של מחלה שהייתה שם, אבל לא הובנה עד הסוף. לא על ידו. לא על ידי הסביבה. וגם לא על ידי ההורים שלו, שהיו שם כל הזמן – ראו, אבל לא ידעו לחבר את הנקודות. “אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום – אין לי ספק שעומר היה בחיים,” אומרת אילי בכאב מפוכח. רק אחרי מותו התחילו היא ובעלה להבין כמה מעט הם הכירו את המחלה הזו. וכמה גם היום – הם עדיין לומדים אותה. “זה לא קרה בבית הרוס. זה קרה אצלנו – במשפחה חמה, תומכת, רגילה. וזה בדיוק העניין,” היא מדגישה. בשיחה כנה, כואבת, אבל גם מלאת תבונה, אילי משתפת את מה שלא נאמר בזמן: איך סימנים התפספסו, איך בושה ותקווה חיו זו לצד זו, על הניסיונות לעזור, להתערב, להאמין שיהיה טוב – עד שהכול מתרסק. ואיך, מתוך המקום הכי כואב שיש – הם בחרו לא לשקוע בשתיקה. בשבוע האחרון לחייו אמר עומר לאימו – כאילו השאיר צוואה: “כשאצא מהחרא הזה – אני אדאג שאף ילד במדינה לא יגיע לדבר הזה.” ומתוך המשפט הזה נולד מיזם "להאיר את עומר", שמטרתו מניעה, צמצום ועצירת המגפה – דרך הרחבת השיח והמודעות. כדי שמישהו ישמע. שמישהו יזהה. שמישהו אולי יציל חיים. זה פרק שלא קל לשמוע. אבל הוא חשוב. אילי מבקשת – לא להוריד את העיניים. לא לומר “אצלנו זה לא יקרה, הוא ילד טוב”. כי עומר היה ילד טוב. והוא מת. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

במרחב של שיח על התמכרות – יש קול אחד שכמעט לא נשמע. הקול של האישה שחיה לצד גבר המתמודד התמכרות. היא שם. נוכחת. שותקת. מחזיקה. אבל עליה – כמעט לא מדובר. לרוב לא במרחב טיפול, לצערי גם לא בשיח הציבורי. ולפעמים, גם לא בינה לבינה. בפרק הזה אני פוגשת את רוזה מנור שמש – עובדת סוציאלית בכירה מדריכה וחוקרת. מומחית בטיפול בהתמכרויות, שבחרה להקשיב לקול הזה. דרך מחקר בנושא "מערכות יחסים של גברים מכורים לחומרים פסיכואקטיביים לבין בנות זוגם: נקודת הראות של בת הזוג" רוזה ביקשה לחקור את חווייתן של נשים בזוגיות עם גברים מכורים – לא רק כסיפורים אישיים, אלא כקבוצה שיש לה דפוסים, כאב, מורכבות, ולעיתים גם תקווה. נדבר על התפקוד הגבוה של האישה, שמסתיר לרוב פגיעות, על קשרים שבהם האישה נעלמת לאט, על הגבול המטושטש בין אהבה להישרדות – ועל האפשרות לשינוי, דווקא מתוך ההבנה שיש כאן אישה. ולא רק "בת זוג של". אם את חיה בתוך השקט הזה – הפרק הזה בשבילך. כדי שתדעי שאת לא לבד. ושהקול שלך – יש לו מקום, וראוי שיישמע לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"אני כמו קיפוד – עוקץ בלי לשים לב. המסך שיש מול העיניים זה רק הצרכים שלך. זה לא משנה אם עובר לידך הילד שלך, אבא שלך, האישה שלך – אתה לא רואה אותם בכלל." כך מתאר ציון מקנזי את מה שהוא עצמו חי – ריכוז עצמי עמוק בתוך התמכרות. לא מתוך בחירה, לא מתוך אדישות – אלא מתוך כאב, בדידות ומנגנוני הישרדות. "החיים שלי היו תופת. החזקתי מערכת שקרים מכולם. שקט – היה מסוכן מבחינתי. כשיש שקט, אני פוגש את עצמי – ולא טוב לי עם עצמי." ריכוז עצמי, כך הוא מסביר, הוא לא תכונה של מכורים – הוא התוצאה. של קיום שמתרכז כולו ב"להחזיק מעמד". של ילד שלא הרגיש שייך, שניסה להיות מישהו אחר, שניסה להרוויח אהבה דרך הוכחות והישגים – ונשאב לעולם של הישרדות רגשית. "הייתי צריך שאבא שלי יגיד לי שהוא אוהב אותי, שיאמין בי. שיראה אותי." אומר ציון. בפרק הזה, ציון משתף בכנות נדירה על הילדות, על ההחלקה לעולם ההימורים, על הבדידות בתוך מחלה פעילה –ועל ההבנה שרק כשהוא התחיל לוותר על הריכוז בעצמו – הוא התחיל באמת לחיות. ולמאזינים הוא מבקש לומר: "אפשר אחרת. אמרו עליי הרבה דברים, אני ההגדרה למכור הכי קלאסי שיש, כל כך הרבה עברתי שם – ועדיין אפשר אחרת. אפשר אחרת ויש תקווה." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

הם עושים הכל – כי הם אוהבים. מכסים, מגבים, מרככים את המכה. משלמים חובות, משקמים נזקים, מחפשים פתרונות – שוב ושוב. הורים שמוכנים להילחם בשביל הילד שלהם, גם כשהוא כבר מזמן איבד את עצמו. "הבנתי המון דברים – אבא כמו קוסם, פותר בעיות. כל מה שצריך הוא שהבעיה תתגלה – ואבא יסדר." בפרק הזה אני מארחת את ארנון גולוב – מכור בהחלמה ומנהל מרכזי "רוח בכפר –לשיחה כנה ופתוחה על הדינמיקה הכואבת שנוצרת במשפחות שמתמודדות עם התמכרות. דרך סיפורו האישי, הוא ממחיש איך מתוך רצון טוב להציל, ההורים מטפלים שוב ושוב בסימפטומים החיצוניים – אבל לרוב לא נוגעים בשורש הבעיה. לעיתים מתוך חוסר הבנה, לעיתים מתוך פחד או דאגה – ובכך, לא פעם, דוחים את ההזדמנות לשינוי אמיתי. ואיך דווקא הרגע שבו הם מפסיקים "לסדר מבחוץ" – הוא הרגע שבו משהו באמת יכול להתחיל להשתנות. "אבא שלי התייעץ והבין שהוא לא יכול לעשות כלום," משתף ארנון. "שהכול בידיים שלי. הוא אסף את כולם ואמר: אנחנו צריכים להתנתק מארנון. יכול לקרות אחד משלושה דברים – הטוב: הוא יבקש טיפול. הבינוני: הוא ייכנס לבית סוהר. השלישי והקשה: הוא ימות." המשפחה נסוגה לאחור. הדלת נסגרה. ולקח זמן – זמן של כאב, של חובות, של התדרדרות. עד שהגעתי באמת לתחתית. והגעתי לכלא. "בחרתי ללכת לטיפול כי פחדתי להיות בכלא." "המתנה הכי גדולה שהמשפחה שלי נתנה לי – הייתה שניתקו אותי. אני גדלתי מזה." ארנון מבקש להדגיש למשפחות ולמתמודדים עם התמכרות: יש דרך אחרת. ויש תקווה, "אפשר להפסיק לסבול". לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"אם היה לי חלון הצצה לפני שלוש שנים לאיפה אהיה היום – הייתי אומרת שאני לא מאמינה. קיבלנו את החיים מחדש." רחל, יוצרת תיאטרון ואמא לבת מכורה בהחלמה, מבקשת להתחיל דווקא מהמקום שבו היא נמצאת היום: "הקלישאה הזו – שהכי חשוך לפני עלות השחר – אני מרגישה אותה ממש עכשיו. למי שנוסע עכשיו במרחבים החשוכים, שנראה שהכול גמור – אני רוצה להגיד: יש תקווה." בפרק הזה רחל משתפת במסע המטלטל שעברה – לא רק דרך ההתמכרות של הבת שלה, אלא גם דרך ההדחקה, החרדה, הכאב והכעס שחוותה בעצמה כאמא. חשבתי ש - "אם זה יהיה בתוך הבית – אני אזהה, אני אהיה בתקשורת.אבל גם כשזה היה בתוך הבית – לא ידעתי. לא הבנתי. לא ראיתי. אולי גם לא רציתי לראות." וכשכבר אי אפשר היה להתכחש, ההכחשה התחלפה בכאב עמוק, בלבול, תחושת אשמה, בדידות וחוסר אונים. התחיל מרוץ נגד הזמן, ובמרכזו – אמא שמחפשת הצלה: "עשיתי טבלת אקסל עם כל המקומות בארץ. חיפשתי, חקרתי, מיפיתי – לא הצלחתי למצוא שום מקום שמתאים. רציתי להציל אותה – ולא ידעתי איך." רחל מתארת את הדרך מההבנה ועד הכניסה למרכזי החלמה – ואת הדרך הפנימית שהיא עצמה עברה: מאמא שמתקשה להציב גבולות, לאמא שמסוגלת לעשות את הבחירה הכואבת מכולן. כשהבת ביקשה לחזור הביתה, רחל עשתה את הדבר שהיה לה הכי קשה לבצע:. "אמרתי לה – את לא יכולה לבוא הביתה. הבנתי שלבוא הביתה, זה היה גזר דין מוות לכולנו – לא רק לה." היום היא משתפת איך היא יודעת – שההחלטה הזו הצילה את הבת שלה, ואת המשפחה כולה. "הייתי מוותרת על כל הסיפור… אבל אני מרגישה שהוא שידרג אותי. נהייתי טובה יותר." רחל מדגישה: ההחלמה היא לא רק של הבת – היא של כולם. המשפחה כולה נפגעת מההתמכרות, ולכן גם בני המשפחה חייבים תהליך. התמכרות היא מחלה משפחתית. והחלמה – גם היא. ויש תקווה. רחל אומרת את זה ממקום אמיתי. ושולחת חיבוק גדול לכל אמא שם, שמתמודדת עם בן או בת מכורה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

זוגיות בהתמודדות עם התמכרות היא מרחב רווי כאב, בלבול ואחריות כבדה. גם כשאדם יוצא לדרך של החלמה – השותף או השותפה שלו לא תמיד מרגישים שהמסע באמת התחיל עבורם. שנים של הסתרה, החזקה, הליכה על ביצים וניסיון "לשמור על הבית" – לא נמחקות כשהשימוש נפסק. ולעיתים, דווקא כשהכול אמור להיות טוב יותר – הפערים רק מתחדדים. בפרק הזה אנחנו מדברות על התערבות זוגית – כלי חשוב וממוקד שעוזר לבני זוג להתמודד עם שינוי, לבחון את דפוסי התקשורת שנוצרו סביב ההתמכרות, וליצור נקודת התחלה חדשה בתוך קשר שמבקש להיבנות מחדש. "כשיש פער – שם זה מתפוצץ. אי אפשר שאחד יעלה על דרך, והשני יישאר במקום." מה ההבדל בין התערבות זוגית לטיפול זוגי? מדוע כל אחד מבני הזוג צריך תהליך אישי משל עצמו? ואיך אפשר להחזיק מרחב זוגי בריא – גם כשכל אחד עובר תהליך אישי שונה? אני מארחת את הילה אלרן – מטפלת זוגית־משפחתית, בוגרת תוכנית 12 הצעדים ומומחית בעבודה עם זוגות המתמודדים עם התמכרות – לשיחה מקצועית ועמוקה על הדינמיקה הזוגית סביב ההתמכרות, על הסימביוטיקה הכואבת, ועל התקווה שנמצאת דווקא בנפרדות הבריאה. התערבות זוגית אינה סוף הדרך – היא יכולה להיות התחלה חדשה. לא תיקון של מה שהיה, אלא תנועה משותפת אל משהו אחר." הילה מוסיפה - "יש תקווה, אפשר באמת להיוולד מחדש ולא כקלישאה." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

"ראש של מהמר זה הכל או כלום. אין אמצע, אין מקום של אולי. תמיד יותר גז מהברקס." כך מתאר שלומי סחייק את העולם הפנימי של מהמר — עולם שבו הקלפים שיש לך אף פעם לא מספיקים, הפנטזיה חזקה מהמציאות, והצורך לנצח את כולם גובר על כל היגיון. "אי אפשר להיכנס לראש של מהמר – זה ראש קרימינלי, גרנדיוזי. המטרה היא לנצח. תמיד." אבל מאחורי הראש הזה,  מסתתר ילד שכבר בגיל שש הרגיש שונה, שהתחיל ללבוש מסכות, שהלך לאיבוד בתוך עצמו. ילד שהתבגר להיות נער מתפקד, אהוב, חברתי – אך כזה שחי חיים כפולים. "משדר עסקים כרגיל, הולך לבית ספר, משחק כדורגל – אבל בסוף, תמיד נשאר לבד עם עצמי." כך נראית התמכרות להימורים מבפנים: בוחן כל סיטואציה, כל אדם, כל רגע – רק כדי למצוא את הרגע שבו אפשר שוב להמר. כי רק שם – במקום הכי מסוכן – יש רגע אחד של שקט. "חייתי בשביל להמר, והימרתי בשביל לחיות." והאתגר לא נגמר שם – גם בטיפול, ההתמכרות הזו מציבה קושי ייחודי: "עקב האכילס של מהמרים הוא השכל. הם לא הולכים בעיוורון – הם מחפשים סיבה, הסבר, הצדקה. קשה להשפיע עליהם. הם יגידו לך: אתה לא יכול ללמד אותי כלום." שלומי, מכור בהחלמה ומייסד מרכז "בית עזרא", משתף בכנות מטלטלת על הדרך שעבר – מהתמכרות חכמה ומתוחכמת שגררה חובות, שקרים ונתק מהמשפחה, ועד לרגע שבו החליט לבחור בחיים. והוא מבקש להעביר מסר ברור למשפחות: "זה לא גזירת גורל. יש פתרון. אל תגמדו את זה, אל תצדיקו. אין דרך אחרת – רק טיפול." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

על הרגע שבו בני המשפחה מבינים שהשינוי מתחיל מהם. יש נקודה בזמן שלא תמיד יודעים לזהות אותה, אבל מרגישים אותה בגוף. זה הרגע שבו כבר אי אפשר להחזיק את זה יותר. כשהשליטה נשחקת, התגובות נהיות אוטומטיות, והפחד – מהתפרקות, מהאמת, מהשינוי –כבר לא מצליח לעצור את מה שכואב באמת. "כי כל עוד אנחנו מצליחים להחזיק את המציאות הקיימת, גם אם היא לא טובה לנו – אנחנו נשארים בה." ואז, מתוך הכאב, מתוך חוסר האונים –משהו במשפחה מתחיל לזוז. בני המשפחה רק רוצים לעזור לו. הם מחפשים דרכים לשכנע אותו, לשנות אותו, להציל אותו מעצמו. אבל לאט־לאט מתבהרת ההבנה: הם נכשלים. זה לא עובד. בפרק הזה אני מארחת את רחלי זיגל – עובדת סוציאלית קלינית (MSW), מומחית בטיפול בהתמכרויות ובני משפחה, ומנהלת התוכנית לטיפול אינטגרטיבי בהתמכרויות במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל־אביב־יפו. יחד אנחנו מדברות על הדינמיקה שנוצרת סביב התמכרות במשפחה –על הגבולות שנשחקים, על הקושי לדבר בשפה רגשית, על הצורך בתגובה מיידית, ועל האשליה שהכול בסדר – כל עוד רק הוא ישתנה. "כמו שהאדם המשתמש מפתח סבילות לשימוש – כך גם המשפחה מפתחת סבילות. היא לומדת לחיות במצב בלתי נסבל – עד שכבר קשה לראות כמה זה עמוק." על החיבור הסימביוטי שנוצר בין האדם המכור למשפחתו, רחלי משתפת: "כשאני שואלת בן משפחה מה שלומו – הוא עונה לי דרך מה שעובר על האדם המכור. אין הבחנה, אין גבול, אין אני ואתה. ודווקא שם מתחילה העבודה." העבודה עם המשפחה נעשית דרך שינוי האוטומטים: שינוי הקשר, שינוי התקשורת, יצירת הבחנה בין בן המשפחה לבין האדם המכור, הצבת גבולות, פיתוח שיח רגשי – ותנועה חדשה במערכת. "המשפחות באות לטיפול כדי לעזור לו… ומה שאנחנו עושים, זה לעזור להן להבין – שהן אלה שזקוקות לעזרה." ולבסוף, רחלי מבקשת להעביר מסר חשוב למשפחות: "יש תקווה. זה לא נכון שרק אם הוא יפתח מוטיבציה אז יקרה תהליך של שינוי. ברגע שזז גורם אחד במערכת – זה יכול לסייע למערכת כולה, וגם לו." ואני שאוהבת לרקוד יודעת: שכשאחד משנה את התנועה – הריקוד כולו משתנה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

תארו לעצמכם משפחה שמתפקדת כמו מערכת משומנת – לכל אחד תפקיד, דינמיקה שנבנית, איזון שנוצר. אבל אז, אחד מבני המשפחה מתמודד עם התמכרות, וכל המערכת מתאימה את עצמה למציאות החדשה. וכשהוא סוף סוף נכנס להחלמה? האיזון נשבר מחדש. בפרק הזה אני מארחת את רייצל דרעי, עובדת סוציאלית, מטפלת פרטנית וקבוצתית במכורים ובני משפחותיהם, ומכורה נקייה בעצמה. יחד אנחנו צוללות לתוך הדינמיקה המשפחתית סביב ההתמכרות – איך בני המשפחה מסתגלים מבלי לשים לב, איך תפקידים משתנים, ולמה דווקא כשהמכור מתחיל בתהליך ההחלמה – המערכת המשפחתית עלולה להרגיש אבודה. "ההתמכרות הפעילה לא הפרה את האיזון – נוצר איזון חדש סביב הבעיה, וכשהאדם יוצא לטיפול, המשפחה נשארת עם הבור שנפער." – רייצל מדברת על ההלם שמשפחות חוות כשהשינוי מגיע פתאום, ואיך דווקא עכשיו הן נדרשות לעבודה פנימית משלהן. "כשהמכור יוצא לטיפול, הוא נכנס למערכת שמדברת רגשות, שמלמדת אותו שפה חדשה. אבל כשהוא חוזר הביתה – הוא מצפה שהמשפחה תדבר באותה השפה, והם פשוט לא שם. זה יוצר מתח, כי הם עדיין עסוקים בהישרדות." אז איך מוצאים דרך חדשה? איך אפשר לתמוך באדם בהחלמה מבלי לוותר על עצמנו? ואיך שומרים על איזון חדש ובריא יותר לכל בני המשפחה? הפרק הזה הוא הזדמנות להבין לעומק איך משפחות מתארגנות סביב התמכרות, איך נכון שיתארגנו מחדש סביב ההחלמה כך שיוכלו לסייע לא רק לאדם הסובל מהתמכרות – אלא גם לעצמן. רייצ'ל מדגישה –"ההחלמה אפשרית, בשביל כולם". לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"חשבתי שזהו. שזה נגמר. התאבלתי על אח שלי." (רוני)  "הוא יושב במרפסת, על חצי לבנה, מעשן כמו קטר, חצי בן אדם. זה היה השפל." עומרי ורוני גדלו יחד. אותם חדרים, אותן ארוחות ערב, אותן בדיחות פרטיות שאף אחד חוץ מהם לא מבין. שני אחים שתמיד היו קרובים, עד שהקשר התחיל להשתנות. בהתחלה, זה היה כמעט בלתי מורגש. התחיל באופן תמים. עומרי משתף - "בפעם הראשונה, השתמשתי במכונת מזל, בקיוסק בראשון. זה היה מגניב ומשעשע, ואז סנוקר, וגם שם התחלתי להמר על משחקים. אחרי חודשיים אני כבר מבריז מהבית ספר, והולך לשחק במכונה." ובין האחים, המרחק הלך וגדל,  השיחות התקצרו, המפגשים הפכו נדירים, השקט התמלא בלחישות. כשכסף התחיל להיעלם, רוני חשדה – אבל לא ידעה מה היא באמת רואה. זה שלב? זה גיל ההתבגרות? זה יעבור? אבל זה לא עבר. ההימורים לקחו את עומרי עמוק יותר, והריחוק ביניהם הפך לתהום. בנקודה מסוימת, המשפחה כבר לא יכלה לשאת את הסבל. עד שהגיע הרגע שבו הכול התפוצץ. "הרגשנו שזהו. שזה נגמר. אני מבחינתי התאבלתי על אח שלי. כולנו. אלה היו ימים שבכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. הרגשתי שזהו, נגמר. אח שלי במנוסה, אין לי מושג איפה הוא, ואם אני אראה אותו – אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה." (רוני) עומרי מספר בפתיחות-  "הפיצוץ האחרון, נאלצתי לעזוב את הבית, הילד שלי שואל לאן אתה הולך? הוא עוזר לי לארוז מזוודה, ואני לא יודע מה להגיד לו. לאן אני הולך. זה היה רגע שפל".   ומתוך השפל, קרה משהו אחר. עומרי נכנס להחלמה. בהתחלה, אף אחד במשפחה לא היה מסוגל אפילו ללכת לבקר אותו. הכעס והכאב עדיין היו גדולים מדי. אבל לאט לאט, הקשר התחיל להיבנות מחדש. "ההחלמה נתנה לי את אח שלי בחזרה." (רוני) בפרק הזה, עומרי ורוני מדברים על מה שלא דיברו עליו מעולם. על הרגע שבו כבר לא היה אפשר להסתיר, על הכאב של המשפחה, על הקריסה – ועל הדרך חזרה. למשפחות הם מבקשים לומר: " אל תחכו שהכול יתפוצץ. תעזו לשאול, לבדוק, ולבקש עזרה בזמן" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

אני יושב בפינה של החדר, רחוק ככל האפשר, עיניים מושפלות לרצפה. מסביבי אנשים מדברים, משתפים, מספרים על עצמם בלי מסכות. על הכאב שלהם, על הבושה, על האובדן. ואני לא מבין איך הם עושים את זה. אני רוצה לקום ולברוח, אבל נשאר. ואז, בין כל המילים, אני שומע סיפור שדומה לשלי. לא בדיוק, אבל מספיק קרוב. הוא מדבר ואני חושב – הוא מדבר אותי. איך הוא יודע? ופתאום, אני לא לבד יותר. קבוצה היא אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בתהליך ההחלמה מהתמכרות. אבל למה בעצם? מה קורה בתוך הקבוצה שהופך אותה לכלי כל כך משמעותי? למה עבור רבים, רגע הכניסה לקבוצה הוא אחד הרגעים המפחידים ביותר – אך גם מהמשמעותיים ביותר? בפרק הזה אני מארחת את שירה סלפטר, מנהלת מרכז "שבטיא" לטיפול בהתמכרויות, לשיחה על תפקידה של הקבוצה במסע ההחלמה. נדבר על המעבר מהבדידות הקיצונית שההתמכרות מייצרת, אל החיבור וההשתייכות שמאפשרים שינוי אמיתי. ניגע בחשיבותה של הקבוצה, לא רק עבור האדם המתמודד עם ההתמכרות, אלא גם עבור בני המשפחה, ונבין איך אפשר לבנות מחדש מערכות יחסים בריאות בתוך ההחלמה. כי כמו ששירה אומרת בפרק: "הרבה מהמתמודדים שמתעניינים במרכז מתלבטים אם הם יכולים לבד. ואני תמיד שואלת – למה לבד נחשב להצלחה? איך קרה שלהצליח לבד זה יותר מוערך? לרוב עונים לי – כי זה אומר שאני מסוגל. אבל האמת היא שלהיות מסוגל ביחד – זה וואו הרבה יותר גדול." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

שקט. רובנו מבקשים אותו בחיינו – שקט שמביא שלווה, ביטחון ושייכות. אבל יש גם שקט אחר: שקט כבד ומתוח, שמסתיר סודות, חששות, ולעיתים תקווה קלושה שהפעם, אולי, הכל יסתדר. נוי ועמית גדלו בדיוק בתוך שקט כזה. בבית שבו ההתמכרות של אמא הייתה נוכחת – אך תמיד מוסתרת. עבורם, השקט היה דרך חיים: שקט מול העולם, שקט בתוך המשפחה, ושקט לא שקט גם בתוכם. בפרק הזה, הם פותחים חלון לעולם שבו ילד לומד להסתיר – לא רק מאחרים, אלא גם מעצמו. הם משתפים בכנות איך כל אחד מהם נשא את הסוד, חי בהסתרה, והאמין שגילוי או שיתוף עלולים להחמיר את המצב. ההסתרה הזו השפיעה עליהם בדרכים שונות, וכל אחד מהם פיתח מנגנונים ייחודיים כדי לשרוד את התקופה המורכבת והכואבת. עמית ונוי מספרים על רגעי החשד הראשונים, הגילויים שהרעידו את עולמם, ועל המאבק היומיומי להחזיק בית שנראה כלפי חוץ מושלם, אבל מבפנים היה מלא בשברים. "לא בא לי לחזור הביתה," משתפת נוי, "אבל אני חייבת לחזור, כי מי עוד יתפעל את כל זה?" "כשגיליתי, זה היה כאילו התכוננתי לזה כל חיי," מספר עמית. "כשלראשונה דיברתי עם אבא, הבנתי שהוא לא מופתע. פתאום הבנתי שאני האחרון לדעת, וזה היה שוק מוחלט." זהו סיפור על כעס ואהבה, על אכזבה ותקווה, ועל מסע של משפחה אחת שבחרה לא לוותר. הם משתפים איך רגע הגילוי הפך לנקודת מפנה, הוביל לשיח משותף, ולכוח משפחתי מאוחד שהביא את אמא להיכנס למרכז החלמה. הם מספרים גם על המתנות שקיבלו במסע ההחלמה שלה – ובעיקר על הקִרבה המחודשת שנוצרה בין האחים ובתוך המשפחה. היום, חמש שנים בתוך החלמה של אמא, נוי ועמית משתפים לא רק בכאב, אלא גם בכוח שגילו בתוך עצמם ובמשפחה שלהם. זה פרק שמאיר את המציאות המורכבת של ילדים להורה מכור, עם מסר חזק: מותר להרגיש, מותר לכעוס, חשוב לשתף , לא חייבים להישאר עם הסוד לבד. עוד מבקשים להוסיף – חשוב לבקש עזרה. לטפל בעצמך. כי רק כך תוכל גם להיות לעזר עבור אחרים. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"כשאני טובעת, אין צורך שתתארו לי את המים – לא את צבעם, לא את עמקם. הרי אני חשה אותם עד צווארי. יש לי רק בקשה: אל תחדלו לרגע לתאר לי איך נראית היבשה." (אביחי הולנדר, מתוך השיר "אור בשיגעון") המילים הללו, שמלוות את חייה של עדיה, מסמלות את הכוח שהחזיק אותה – משפחתה, שלא ויתרה עליה, גם כשהייתה בעומק מעגלי התמכרות וכאב. עדיה גדלה במשפחה נורמטיבית ושופעת, עם תחושת ביטחון ושלווה. אבל בגיל 18, משבר פתאומי טלטל את עולמה. היא עזבה את הבית, בחרה לנתק קשר עם משפחתה, ונכנסה למעגל של בריחה – תחילה דרך אלכוהול ומסיבות, ובהמשך דרך סמים. "לא הצלחתי להתמודד עם הכאב, עם הציפיות, עם המשפחה. תני לי לא להרגיש, לא לראות." לאורך השנים, המשפחה המשיכה לנסות להושיט יד, אך תחושת הבושה והניתוק הפנימי מנעו ממנה לקבל את עזרתם. רגעים קטנים, כמו שיחת טלפון מאחותה שאמרה לה, "אני לא מבינה איך אנחנו לא בקשר," היו עבורה נקודות אור בתוך החושך – אך עדיין לא היו מספיקים לשינוי. רגע המפנה האמיתי הגיע כאשר עדיה מצאה את עצמה לבד לחלוטין. אחרי שנים של תלות בזוגיות ובמעגלים של בריחה, היא נותרה ללא כסף, ללא חברים, וללא מטרה. "ישבתי על הרצפה בדירה, עם כלום – לא כסף, לא עבודה, לא קשרים אמיתיים. אמרתי לעצמי, 'פשוט תיקח אותי מכאן.' זה היה רגע שהבנתי שאני צריכה לבחור – או למות או להתחיל לחיות." בפרק הזה, עדיה מספרת בכנות מעוררת השראה על המסע שלה – איך הכאב הוביל אותה אל שיחה אמיצה עם משפחתה, אל תוכנית 12 הצעדים, ואל שילוב חדש של אמונה, חמלה ועבודה פנימית עמוקה. היא משתפת איך השילוב הזה איפשר לה לשקם את חייה ולבנות קשרים חדשים עם משפחתה, מתוך הבנה עמוקה: "לשחרר זה לא אומר לוותר. המשפחה שלי נתנה לי את המרחב להתמודד, אבל אף פעם לא ויתרה עליי." זהו פרק על רגעי שפל, על נקודות אור, ועל הכוח למצוא אור בתוך השיגעון, פרק שיש בו תקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

רובנו הימרנו לפחות פעם אחת: כרטיס הגרלה, משחק קלפים עם חברים, או אולי השקעה מסוכנת בשוק ההון. אבל איפה עובר הגבול בין משחק תמים להרגל שמשתלט על החיים? עבור שמעון רביבו, פסיכותרפיסט ומכור בהחלמה, הגבול הזה נחצה בלי שום אזהרה. רגע אחד בקזינו בגיל 26, כשחשב שזה רק ערב קליל עם חבר, הפך לנקודת מפנה ששינתה את מסלול חייו. ההימורים, שבהתחלה נתנו לו תחושת שקט וריגוש, הפכו לכוח בלתי נשלט שפלש לכל תחום בחייו – המחשבות, הרגשות, הכסף, והמשפחה. "הימורים הם התמכרות שקטה," הוא אומר. "הם נותנים אשליה של שליטה, של רווח מהיר, של ריגוש. אבל בפועל, הם לוקחים ממך הכל – את הכסף, את המשפחה, את עצמך." בפרק הזה, שמעון לוקח אותנו עמוק לתוך עולמו של המהמר. הוא מתאר את התחושה שכל הפסד הוא רק עוד צעד בדרך לניצחון הגדול, את השכנוע הפנימי שהפעם זה יהיה אחרת, ואת השקרים – לעצמך ולכל מי שסביבך. שמעון משתף בכנות איך חובות אדירים, חיים כפולים, ושבר משפחתי בלתי נמנע הובילו אותו לנקודת שפל שבה הבין: הוא חייב לבחור – להמשיך לשקוע או להתחיל מחדש. אבל זה לא רק סיפור של אובדן. זה גם סיפור של תיקון. שמעון משתף איך, בגיל 48, החליט שהגיע הזמן לקחת אחריות ולבנות את חייו מחדש. צעד אחר צעד הוא למד להתמודד עם ההתמכרות, לבנות מחדש את האמון עם משפחתו, ולהפוך את הכאב שלו לכלי עוצמתי לעזרה לאחרים. למשפחות הוא אומר: "אין מה להתבייש, זו מחלה לכל דבר. חשוב לבקש עזרה מאנשי מקצוע. קבלו הכוונה – אתם חלק מההחלמה של בן המשפחה. הוא צריך אתכם, לא רק טכנית אלא גם רגשית. חשוב לדעת איך להיות עבורו." זהו פרק מרגש וכנה, שמאיר את עולמם של המהמרים – את הכאב שהם חווים, את ההרס שמשאיר אחריהם, ואת התקווה שאפשר לשנות – ולהתחיל מחדש. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

כשהכאב משתלט על כל חלק בחיים, כל מה שאתה מחפש זה הקלה – גם אם המחיר כבד. "כילד גדלתי בבית לא בריא במיוחד. הייתי ילד מאוד מופנם, לא מדבר, לא משתף... שנים של הסתרה, שלא ידעו ולא ישמעו. היה כבד להתהלך עם הסודות האלה, לשמור שהכל ייראה תקין מבחוץ, אבל מבפנים הכל היה מרוסק." כך משתף מרדכי כהן, פסיכותרפיסט ממוקד התמכרויות, שהתמודד עם התמכרות פעילה במשך יותר מ-20 שנה, והיום הוא חוגג 21 שנים בדרך ההחלמה. "לא הייתי שייך לשום מקום. מגיל קטן אני שורד לבד, לא משתף, לא מספר... הסמים הצילו אותי. אם לא הייתי משתמש, הייתי מתאבד בגיל 14." "הסם אפשר לי לנשום לרגע. הוא נתן לי שקט. לא פתרון אמיתי, אבל תחושת הקלה." מרדכי מתאר את הדרך שבה הפך תלוי בסם: "לא הייתי מסוגל לעשות כלום בלי להשתמש. הייתי כל כך תלותי בזה, ועדיין הצלחתי איכשהו להסתדר. בקטע של כסף תמיד הסתדרתי... עד שכבר לא הצלחתי." כשהגיע הרגע שבו החליט שהגיע הזמן לשינוי, הוא התחיל דרך חדשה: "להיות נקי זה מקצוע. חייבים לתחזק את זה כל הזמן, לשים לב כל הזמן, כי אני יודע כמה אני מסוכן לעצמי. מחלת ההתמכרות היא כמו מפלצת. אני מרגיש אותה בתוכי, תמיד מודע לה. אם לא אשמור שההחלמה תהיה למעלה בעדיפות, הלך עליי." "למשפחות ולמתמודדים עם התמכרות הוא אומר : "יש פתרון למחלה הזו. אין תרופה, אין כדור קסם, אבל יש דרך – והיא עובדת." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

איך בוחרים את הדרך הנכונה לטיפול בהתמכרות? רגע הגילוי שאדם אהוב מתמודד עם התמכרות הוא רגע מטלטל. לעיתים חולפים חודשים ואף שנים עד שהוא מגיע, והמשפחה מוצאת עצמה מול שאלות לא פשוטות: למי פונים? איזה סוג טיפול מתאים? ואיך יודעים שבחרנו נכון? בפרק זה, ניתן מענה על חלק השאלות המורכבות האלה. ניר אורן, עובד סוציאלי מומחה בטיפול בהתמכרויות עם ניסיון עשיר של כ- 30 שנה, במוסדות ציבוריים ופרטיים, יתארח בפרק ויספק כלים והכוונה מעשית אודות: סוגי המענים השונים וההבדלים ביניהם- מטפלים פרטיים, מרכזי יום, אשפוזיות, קהילות טיפוליות ומוסדות פנימייתיים. ציבורי למול פרטי. איך ניתן לזהות את הבחירה הנכונה לכל מקרה? מהם הצעדים הראשונים למשפחה שמעוניינת לעזור לאדם המתמודד עם התמכרות? במהלך השיחה נדבר גם על המציאות המורכבת של המשפחות: הפחד מלטעות, התחושות המבלבלות, והקושי להחליט בזמן שמרגישים מוצפים במידע. זהו פרק שמטרתו ליצור מעט בהירות בתוך הענן הסבוך של המידע והרגשות. ניר מבקש להעביר מסר חד וברור: אפס עשייה אינה אופציה. תמיד יש מה לעשות. הצטרפו אלינו לשיח של הבנה, תקווה וכלים מעשיים! 🎙️ לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

בפרק הזה אנחנו נכנסים לעומק החוויה המשפחתית של התמכרות, לא רק כסיפורו של האדם המכור, אלא כסיפור משותף שמערב את כל בני המשפחה. הפחד, התסכול וחוסר האונים הם רק חלק קטן מהרגשות שמציפים את המשפחות שנקלעות למעגל ההתמכרות – מעגל שבו כולם סובלים ומשלמים מחירים, אך גם יכולים למצוא את הכוח להחלים ולצמוח יחד. אורי ואילן, מכורים בהחלמה ומנחי הפודקאסט "מכורים", משתפים על הרגעים שבהם המשפחות שלהם שילמו את המחיר הכבד של ההתמכרות, וגם על תובנות שגילו תוך כדי השיחות עם אנשים אחרים. "אירחנו בפודקאסט אישה שהייתה נשואה לאדם עם התמכרות וזה טלטל אותנו... פתאום הבנו מהדברים שלה, שהיא משתמשת, לא בסמים אבל במכור, ברצון לעזור לו, להציל אותו. זה היה פרק הכי מטלטל, תפס אותנו לא מוכנים, הביא אותנו לחשבון נפש משמעותי על המחיר שהמשפחה שלנו שילמה." "האשמה והבושה – תבעטו אותם החוצה... זה לא מה שיקדם את ההחלמה המיוחלת,"  הם מוסיפים, מדגישים את החשיבות של חמלה ואחריות אישית בתהליך ההחלמה המשפחתי. "רוצה להאמין ששיחות כמו עכשיו תורמות להבנה שהתמכרות היא מצב אנושי נפוץ מאוד, בעצימות שונה ויש להפסיק לעשות מזה פשע גדול.  די, אנשים מכורים - אפשר לטפל בזה, אפשר לצאת מזה" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.  

מתחילים בחוץ, מגלים מבפנים: המסע להחלמה אמיתית רבים מהמתמודדים עם התמכרות נכנסים לתהליך טיפולי מתוך אילוץ – לחצים מצד המשפחה, משבר אישי או נסיבות שמכריחות אותם לפעול. אך מה שמתחיל מתוך אילוץ חיצוני, יכול להפוך למסע פנימי עמוק ומשמעותי. אבי לידג'י, מנהל ושותף בקבוצת "רוח ים – בתים מאזנים ומרכזי גמילה", אומר: "לא משנה מה גרם לאדם להגיע – מה שחשוב באמת הוא מה שקורה מרגע שהוא נכנס." אבי מסביר כיצד דרך הכניסה לטיפול, עם דגש על התנהגות ושייכות, ניתן לייצר תנועה פנימית: כשהאדם נדרש להיות חלק, להשתייך ולתרום, נזרעים הזרעים הראשונים של השינוי. מתוך תחושת שייכות מגיעה גם תחושת מסוגלות – לעיתים לראשונה – ומשם מתחיל המסע האמיתי לשינוי פנימי. "אדם בתוך התמכרות הוא אדם סובל, אדם בתוך החלמה הוא אדם חופשי." בפרק נדבר גם על משמעותה של החלמה: איך היא מיומנות שניתן ללמוד, מה שומר אנשים בתהליך ההחלמה ומונע חזרה לשימוש, ומהו תפקיד המשפחה בכניסה לתהליך וביציאה ממנו. "החלמה היא לא רק שחרור מהתמכרות – היא בניית חיים ששווה לחיות אותם." פרק מלא בתובנות, תקווה וכלים מעשיים למשפחות ולמטופלים כאחד. מוזמנים להאזין! 🎙️ לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

מזה עשרות שנים, תכנית 12 הצעדים מהווה כלי משמעותי עבור אנשים ברחבי העולם המתמודדים עם התמכרות. עם זאת, עבור רבים, המפגש הראשוני עם התכנית מעורר שאלות והסתייגויות כמו: מהי בדיוק "תכנית רוחנית"? מדוע מופיעים בה מושגים כמו "כוח עליון" או "אלוהים"? והאם השפה שבה נכתבה התכנית רלוונטית לעולם המודרני שלנו? ועוד. הסתייגויות אלו אינן עולות רק אצל האדם המתמודד עם התמכרות, אלא לעיתים גם בקרב בני המשפחה והסביבה הקרובה, מה שעלול להוסיף אתגר לתהליך ההחלמה. אז מהי תכנית 12 הצעדים? כיצד היא עובדת? איך היא נותנת מענה למחלת ההתמכרות? האם היא רלוונטית גם לבני המשפחה ? בפרק זה, יחד עם אמירי שוהם – מטפל המתמחה בעבודה עם אנשים הסובלים מהתמכרויות והתנהגויות מזיקות – נבקש לשפוך אור על התכנית, להנגיש את מושגיה ולהבין את מהותם. נדבר על התפתחות התכנית, עקרונותיה, השפה הייחודית שלה ואת הרציונל העמוק שמאחוריה. ניגע במבנה הצעדים, ובין איך התכנית מתמקדת בתהליך המציע חקירה פנימית, צמיחה אישית, לקיחת אחריות ושינוי דפוסי ההתנהגות ההרסניים המאפיינים את מחלת ההתמכרות והתנהגויות מזיקות– וכל זאת דרך פעולות ממשיות. מוזמנים להקשיב ולהגיב. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"נולדתי בכרמיאל, הזיכרון הראשון שלי מגיל 6 הוא שאני מחביא את כל הסכינים בבית. כשאמא שואלת למה, אני עונה לה: 'כדי שאבא לא ידקור אותך.'" זו החוויה שלתוכה גדלתי,  כך משתף מולי רוזן, פסיכותרפיסט אינטגרטיבי ומומחה בהתמכרויות, מלווה מצבי נפש קיצון, שמכיר את העולם הזה מקרוב, כמתמודד עם התמכרות בעצמו וכמטפל. "בהתחלה הייתי ילד מרצה, טוב,  בלונדיני עם עיניים ירוקות, חמוד ומנומס, עוזר כשצריך, אבל בפנים התפתח בי זעם." מולי משתף איך בגיל 13 החל שינוי משמעותי בדרך בה התנהל:  "התחלתי להוציא את הזעם החוצה, זה התבטא במרד, כל מה שהריח לי מסמכות לא התקבל" בגיל 14, נחשף לראשונה לעולם של משני התודעה ושם חווה לראשונה את התחושה -  "הייתה שם שלווה כזו שלא הכרתי. משהו כל כך נעים. אמרתי לעצמי, את הנעים הזה אני רוצה עוד." ומכאן, הדרך הייתה קצרה – מה שהתחיל כהתנסות מקרית הפך מהר מאוד לכלי קבוע לבריחה מהכאב וההתמודדויות של החיים. "זה הגיע למצב שבו לא הצלחתי להתמיד בשום דבר– לא לימודים, לא עבודה, לא זוגיות" "אמא תמיד הייתה שם, ניסתה לתקשר איתי, אך ידעה שלא באמת אפשר לדבר איתי." המפנה הגיע כשהבין לראשונה שיש בעיה ושהוא זקוק לעזרה: "מתפתחת לי תובנה – שהבעיה אולי בג'וינט, ובגיל 25 אני פונה לראשונה למטפלת דרך קופת חולים. זה היה הצעד הראשון במסע ההחלמה שלי." מהרגע הזה ועד להיום, עובר מסע אישי של החלמה שהוביל את מולי להיות עבור אנשים אחרים כמטפל, מלווה ומנחה קבוצות. "16 שנים שאני נקי, ואני רוצה להגיד לכל מי שמקשיב – יש תקווה. עם הכלים הנכונים והעזרה המתאימה, לא דרך קריאה ויוטיוב אלא בעזרת אנשי מקצוע" ולמשפחות הוא מבקש להוסיף – חשוב להבין, שאתם לא תמיד מדברים עם האדם האהוב שלכם, אלא לעיתים אתם מדברים עם המחלה – חשוב לדעת להבחין בזה" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

שיעור המתבגרים והצעירים המתמודדים עם התמכרויות למשני תודעה נמצא בעלייה מתמדת, כשהמציאות המורכבת של המדינה מאיצה את המגמה הזו. לצד זה, חלק מהשימושים הופכים ליותר לגיטימיים בעיני החברה, מה שמקשה עוד יותר על הזיהוי וההכרה בכך שישנה בעיה. המשפחות מוצאות את עצמן מתמודדות עם מציאות מבלבלת וקשה יותר מאי פעם. אסף כנען, מנהל עמותת אל-סם, עוסק בנוער בסיכון מזה שנים רבות. הוא מדגיש: "העולם של ההתמכרויות, רצף השימוש והחשיפה לאלכוהול ולסמים בקרב בני נוער, הוא אחת המחלות הקשות ביותר בחברה, בעיניי אולי הקשה מכולן." אסף מספר על השינוי שחל בנקודת המבט שלו עם הזמן: "הגעתי לעמותה כדי לעזור לבני נוער להתמודד עם בעיות חיים ושימוש, אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שהמפתח הוא דווקא בהורים ובסביבה. העבודה עם ההורים היא אפקטיבית ומשמעותית יותר - היא כוללת מתן כלים, תקשורת נכונה, מניעה וידע שיכולים לעשות את ההבדל." לדבריו, ההורים לא רק מתמודדים עם ההלם שבגילוי אלא גם שאלות רבות שעולות, בלבול, וכן תחושות בושה ואשמה חזקות. "שיחות רבות מתחילות בתחושת בושה – איך לא ראיתי? איך נתתי לו כסף? איך נכשלתי כהורה?" בשל הבושה, הורים רבים מגיעים לקצה לפני שהם מבקשים עזרה. אבל כמו בכל מחלה, גילוי מוקדם הוא קריטי. רוב הפניות לעמותה מגיעות מצד ההורים, בעיקר מאימהות, בעוד שבני הנוער עצמם כמעט ולא פונים לעזרה. "כשההורים מבינים שהם לא יכולים להתמודד לבד, זה הרגע שבו אפשר להתחיל להחזיר את השליטה ולהשפיע על המצב," משתף אסף, ומדגיש את החשיבות של עזרה מקצועית. אסף מסכם: "אל תישארו לבד עם הבושה והפחד. פנו לעזרה מקצועית, אל תחששו. כל פנייה יכולה להיות הצעד הראשון לקראת שינוי אמיתי." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב. אסיר משוחרר יוצא מהכלא, מבטיח לעצמו ולמשפחתו שהפעם זה יהיה אחרת. שהוא ישתקם, ימצא עבודה, וישמור על קשר קרוב עם משפחתו. אבל המציאות מחוץ לכותלי הכלא לא פשוטה. היא מציבה אתגרים בלתי צפויים—סטיגמות חברתיות, חוסר תמיכה, וכשנוסף לאתגרים האלה התמודדות עם התמכרות, זה הופך להיות מורכב עוד יותר. הילה בר-גל שורץ, מייסדת ומנכ"לית עמותת YOUTURN: " נתיב חדש לאסיר בחברה, הפועלת לשילובם של אסירים עם שחרורם מהכלא, מציינת: "חד משמעית יש קשר בין כליאה חוזרת להתמכרות. האפקט המשני של ההתמכרות מוביל אל הכלא – שתיה ועלייה על ההגה, אלימות במשפחה כתוצאה משימוש ועוד". עוד מוסיפה – "אדם מגיע לכלא בעקבות עבירה כמו אלימות במשפחה או עבירת תעבורה, כשברקע יש התמכרות הטיפול שהוא יקבל יהיה קודם כל בהיבט ההתמכרות, ורק אחר כך לעבירה עצמה." הילה מדגישה - האתגר האמיתי מתחיל דווקא אחרי השחרור, אחד מהאתגרים הוא חזרה אל תוך התא המשפחתי. "היום אני יודעת , הרבה יותר קשה להיות אסיר משוחרר מאשר אסיר בכלא. אם מדברים על התמכרות, דווקא בכלא כשמישהו מחליט לעשות שינוי ורוצה להיגמל, האחזקה בכלא הרבה יותר פשוטה, ההתמודדות בחוץ הופכת להיות מורכבת, שם זה זמין. והרעש בחוץ הרבה יותר קשה להכיל ואף מייצר תסכול. רוצים לחזור למקום בו הצליחו". "המשפחה – מרבית המשתלבים שמגיעים אלינו, יגיעו אם רוצים להגיע. מרביתם הם אבות וזה הגורם המוטיבציוני. הכניסה לכלא והניתוק מהמשפחה הוא כואב מאוד. הסיפור המשפחתי מצד אחד הוא גורם מוטיבציוני לשינוי מצד שני הוא מוליד הרבה מאוד ציפיות – גם של המשתלב וגם של המשפחה. המפגש של הציפיות משני הצדדים –מתנפץ." יש חשיבות להכנה של כל הצדדים לחזרה של האדם, המשפחה חייבת להיות חלק מהכנה הזו. המפגש המחודש בין האסיר המשוחרר למשפחתו הוא תהליך מורכב, הדורש הכנה, הבנה והתאמת ציפיות משני הצדדים. השינוי הוא אפשרי, אך הוא דורש הרבה תמיכה—גם מצד המשפחה וגם מצד הסביבה. על כל אלה ועוד בפרק. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"כמו שתי ישויות – ישות אחת היא אני, והישות השנייה היא המחלה עצמה. מאבק על טריטוריה, עד שלא נשאר ממך כלום." כך מתאר אריק רוזמן, מנהל טכני במעבדת קיול, מכור בהחלמה וחבר ב-NA, את חייו תחת השפעת ההתמכרות. במחלת ההתמכרות. לדבריו, החיים הופכים לזירת אגרוף לא שוויונית, כשבכל סיבוב המחלה לוקחת ממך עוד חתיכה. אריק משתף בפתיחות על עולמו הפנימי ומספר על המאבק הבלתי פוסק בין הקול של המחלה לבין הרצון להשתחרר ממנה. "אז לא ידעתי, היום זה מאוד ברור לי, אחרי התהליך שעברתי בהחלמה, שהכל התחיל ביום כיפור אחד על הכביש ליד הבית של ההורים שלי. הייתי ילד צעיר, כמעט נדרסתי ע"י אמבולנס." השימוש בסמים התחיל בגיל 14 – תחילה בסיגריות, ואחר כך אלכוהול, גראס, קנאביס וסמים קשים. ונמשך לאורך שנים. "אבדון – זו ההרגשה. במיוחד כשאתה מנסה לצאת, וכל פעם שאתה מנסה, אתה רק נשאב פנימה יותר." "המחלה משכנעת אותך לעשות דברים בניגוד לרצונך," אריק משתף, "כשהייתי בשימוש, לא הייתי אני." נקודת המפנה בחייו הייתה כשהחליט לפנות לעזרה. "ברגע שפניתי להורים שלי, שם התחילה ההחלמה שלי," מספר אריק. השימוש הבלתי פוסק נפסק, אבל המאבק נמשך. "היו נפילות, והיו מחירים כבדים.". התקופות הארוכות של הפסקת השימוש לא הביאו מידית להחלמה. "הייתי מחזיק חזק, מחזיק שריר, עד הנפילה הבאה." זהו תהליך של עשור – טיפוס איטי במדרגות עד שהגיע להחלמה אמיתית. בפרק הזה, נצלול לתוך סיפורו המרתק של אריק – הקולות שהמחלה משמיעה והקולות שמובילים להחלמה, ההתמודדות היומיומית והמאבק שלא נגמר. "זה אפשרי," מדגיש אריק, "אבל לא לבד." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

להבין את מחלת ההתמכרות זה להבין את הכוח העצום שיש להכחשה. בפרק הזה אנחנו צוללים לעומק המנגנון שמגן על האדם המתמודד עם התמכרות, מפני המפגש עם המציאות הכואבת – אך בו זמנית גם משאיר אותו לכוד במעגל השימוש. יחד עם אמירי שוהם, מטפל באנשים המתמודדים עם התמכרויות ומי שחווה בעצמו את ההתמודדות עם התמכרות, אנחנו מבינים איך הכחשה הופכת לכלי שמשרת את המחלה ולא את האדם, איך היא מעוותת את תפיסת המציאות, ומדוע היא כל כך קשה לשבירה. ״התמכרות היא מחלה מורכבת – ותמיד יושבת על כאב״ - מסביר אמירי. ״הכחשה היא התרופה הלא נכונה לבעיה הנכונה. היא נותנת אשליה של שקט, אבל בפועל רק מרדימה את הכאב עד שהוא מתפרץ שוב.״ נדבר על איך ההכחשה מתפתחת עם הזמן, איך היא הופכת לאשליה של שליטה, וכיצד ניתן להתחיל לנהל שיח אמיתי וכנה עם אדם הנמצא בתוכה. לבני משפחה, המבקשים לנהל שיחה מול האדם עם בעיית ההתמכרות שנמצא בהכחשה , מבקש אמירי להוסיף – "קחו בחשבון שמה שהוא עושה זה לא אישי נגדכם, ודבר נוסף - הסובל מהתמכרות לא בחר בזה" ״המפתח הוא חמלה,״ מדגיש אמירי, ״לראות את המצוקה של האדם ולא את העלבון האישי שלנו.״ לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.  

להבין את מחלת ההתמכרות זה מאתגר. לרוב, כשמדובר בהתמכרות לחומרים, נדמה שזה אתגר קל יותר, אך כשמדובר בהתמכרויות התנהגותיות, זה קשה יותר לקבל שזו אכן מחלה. מה ההבדל בין התמכרות לחומרים להתמכרות להתנהגויות? האם יש הבדל בכלל? בפרק זה אנו צוללים לעומק נושא ההתמכרויות ההתנהגותיות, הכוללות הימורים, קניות, מסכים, מדיה חברתית, משחקים, סקס, פורנו, אכילה ועוד, תוך מתן דגש על הימורים לסוגיהם השונים. כמו התנהגויות אחרות, התמכרות להימורים אינה רק עניין של כסף; היא משפיעה על כל תחומי החיים, על דרכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות, ויכולה לגרום לתוצאות הרסניות. יחד עם אסתר חמני, פסיכותרפיסטית ומומחית לבריאות הנפש והתמכרויות, אנחנו שופכים אור על המנגנון של התמכרות התנהגותית, נלמד איך ההתנהגות מייצרת אפקט דומה ולעיתים אף זהה לשימוש בחומרים. "בבסיס ההתמכרות יש חסך בהתקשרות, בלהיות שייך. הצורך האנושי זה להיות בקשר, עם עצמך, עם הגוף שלך, עם אחרים. כשהאדם לא מצליח לייצר היקשרות עם סביבתו, הוא פונה להתנהגות ממכרת כפתרון," מסבירה אסתר. איך תפיסת המציאות אצל האדם משתבשת, ושיבוש זה מייצר לרוב קונפליקט בינו לבין בני המשפחה (כמו לדבר בשתי שפות). "לרוב השפה עם המהמר, אומרת אסתר, היא דרך הצלחה וכישלון, מהמרים זקוקים להסללה של דרך חיים, שהם יכולים להצליח בה, ולקבל פידבק". לבני המשפחה חמני מבקשת להדגיש - "חשוב מאוד לא לגרום לאדם המהמר להרגיש לוזר. לא לגנות את האדם המהמר אלא יותר לחבר אותו ליכולותיו ולתחושה שהוא יכול לצאת מזה,"   לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"הייתה לי ילדות רגילה, גדלתי ברעננה למדתי בישיבה תיכונית. חברים משפחה, לימודים חוגים הכל נראה רגיל, היום אני מבין שהייתי שונה, חברתית היה לי קשה, היו לי חרדות. הסתרתי אותם" נריה זינגבוים, סטודנט בעבודה סוציאלית מכור בהחלמה, משתף בפתיחות על המסע האישי אל תוך מחלת ההתמכרות וממנה אל ההחלמה. "בגיל 17 היה לי את השימוש הראשון בוויד. מבחינתי זה לא השימוש הראשון. בטיול אחרי צבא, התחלתי להתנסות ביותר סוגים של סמים וכבר אז אני מרגיש שהלכתי לאיבוד" "הפעם הראשונה שעשיתי קוק, הייתי לבד. בחדר סגור, ואז נפתחו שערי שמיים. לא הצלחתי להפסיק" "חצי שנה שלא ידעתי שהמשפחה מנהלת שיח בקבוצת ווטסאף, לא ידעתי שדואגים לי". "בשלב מסוים הציבו לי אולטימטום, ההורים. או שאתה נכנס למרכז גמילה או שהברז הכלכלי נסגר." "אמא שלי רצתה שאני אדע שהיא שם, היה לה חשוב שאדע, גם שהציבה גבול משמעותי, כל המשפחה, ידעתי שהם שם, שהיא שם". "אין לי מילים לתאר את האומץ של אמא שלי. זה ההפוך מהאינסטינקט האימהי, להבין שאני לא יכולה לשמור עליך ומה שאני רוצה לעשות הוא לא טוב עבורך זה משהו קשה עד בלתי אפשרי." "חיי החלמה בשבילי זה עוגנים. בתוכם אף פעם לא לשכוח שאני מכור." נריה מבקש לסיים לכל מי שמתמודד עם התמכרות או מכיר מישהו שנמצא במאבק הזה: "זה אפשרי, זה באמת באמת אפשרי, אם אני פה זה אפשרי כל אחד יכול" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"שירתי בצבא עד גיל יחסית מאוחר, עד גיל 27, יחידה טכנולוגית במודיעין, ואז לא הייתי בשימוש, גם היה אסור והייתי ילד טוב" "ממש בשחרור מחוץ לבקו"ם חיכו לי חברים עם ג'וינטים, זה היה חלק מתחושת השחרור ומהתחושה שסוף סוף אפשר לעשות מה שרוצים" קובי, מהנדס בתחום ההייטק, אב לשני ילדים ומכור בהחלמה, משתף מתוך הניסון האישי שלו על ההתמכרות לקנאביס והדרך הארוכה להחלמה. "העישונים הראשונים היו כיף, שחרור, חוויות טובות ושמחות. השימוש אז היה מאוד חברתי, במסיבות, בהתכנסויות" אחרי כמה חודשים כאלה נסיעה לטיול הגדול אחרי הצבא למזרח, שם משתף קובי הופך השימוש להיות יומיומי, וכל היום, מהבוקר עד הערב. השימוש של קובי בקנאביס הוביל לשתי אפיזודות פסיכוטיות, האחת לפני כעשרים שנה, שם בהודו, השנייה שהייתה לפני כארבע וחצי שנים, קובי מספר על שתיהן ועל מה שקרה ביניהן. האפיזודה השנייה, שבעקבותיה היה אשפוז כפוי, היא זו שהובילה לכניסה למרכז גמילה וחיי החלמה. היום מציין קובי "אני חי ונוכח",  מספר איך חזר לחייו המקצועיים ואף התפתח בהם, ואיך חיי ההחלמה משפיעים גם על התא המשפחתי והחברתי שבתוכם כחלק משמעותי שיגרת החלמה מוקפדת הכוללת פגישות n.a, מדיטציה, שחייה עוד. "כבר 4 שנים פלוס, יש לי שיגרת בוקר. מתחיל את היום במשהו שהוא בשבילי. יש בזה משהו שאותי אוסף. גורם לי לזכור שאני בהחלמה, שהיום אני לא אתפרק, תזכורת חשובה כי בלעדיה אפשר ליפול". עוד מוסיף קובי ומדבר על החשיבות של תמיכה נכונה ממשפחה וחברים,  ועל ההבנה שהחלמה היא תהליך ארוך ומורכב, אך אפשרי. קובי מבקש לסיים במסר למשפחות ולאנשים בהתמכרות – "יש תקווה" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"הייתה לי ילדות אפרורית, של עולים חדשים, בפתח תקווה.." "מגיל 8-9 אני זוכר את עצמי, בגדול אף פעם לא מרגיש טוב, רגשית אבל גם ברור שפיזית, אני ילד בריא אבל בפנים אני תמיד לא מרגיש טוב" "כששואלים אותי מה אני רוצה שיקרה – שאני ארגיש טוב." אליי שטיין, שף ומסעדן תל-אביבי, מכור בהחלמה, מלווה אנשים המתמודדים עם בעיית התמכרות ומשתף בסיפורו האישי והמרגש. " בגיל 12-13 השימוש הראשון הוא היה מהפכני, עישנתי באנג של חשיש עם חבר ליד הבית ספר, חוויתי את כל התסמינים החיוביים שאפשר להרגיש מזה, החרדה והלחץ חזרו למקום שלהם" התמכרות היא התמכרות לקיצורי דרך – במקרה של אלי, בין היתר קיצור דרך להרגיש טוב. התחלתי להבין מאוד מהר שאני תופס או חווה את הדבר אחרת, משימוש לשימוש, בכנות שלי היום,  אני תופס את השימוש כדבר פונקציונאלי. "בגדול המטבח, אני בחרתי אותו, אבל זה תנאי מחלה בשביל כנראה אחד כמוני," משתף אליי. הסמים הפכו לכלי שהפחית את החרדה וטשטש את הקולות של הדיכאון. תחושת הדחיפות והדחף התמידי להיות בנקודה הבאה רק הוסיפו וחזקו את ההתמכרות. אליי משתף ברגע השבירה שלו, שאותו המשפחה זיהתה והתערבה בעיתוי קריטי. "הייתי צריך לוותר לבעיה. הבעיה נצחה אותי. ובדיעבד רק הוויתור הזה יכול לגרום לי לחזור ולנהל אחר כך את הבעיה". "הייתה שם הישברות מוחלטת שלי ומפה מתן כניסה של עזרה של אחרים עבורי". הצעדים בהחלמה היו מאתגרים, על משמעותה של ההבנה שההחלמה היא בראש סדר העדיפויות הוא אומר : "האמונה שאם אני שם את ההחלמה בראש סדר העדיפויות, הכל יהיה בסדר". מוסיף ומדגיש כי התהליך הוא ארוך ומורכב ויש משמעויות להבנה הזו בניהול חיי ההחלמה. - "ליווי בהחלמה חשוב – אם באתי מהמקום הזה שאני לא רואה, כשהפסקתי את הסמים זה לא אומר שאני אתחיל לראות הכל, ליווי זה אדם שעוזר לי לראות". ולמשפחות הוא מבקש לומר – "יש אור" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

בפרק הקודם של 'מעגל ההתמכרות - דברים שמשפחות צריכות לדעת', חקרנו את הלחצים שהעולם המודרני מפעיל על הילדים ובני הנוער שלנו, ואת השפעתם על הדימוי העצמי וההתנהגות שלהם. דיברנו על הפער בין העולם הדיגיטלי למציאות ואיך הוא מעלה את הסיכון להתמכרות. בפרק זה, אנחנו ממשיכים לצלול לעומק בנושא התמכרויות בקרב בני נוער. יחד עם ניצן ששון, פסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בבני נוער וילדים, נדון בסוגי ההתמכרויות השונות, הסימנים המחשידים והפתרונות האפשריים. "יש שם ריגוש בתוך המשחק, בריחה וחוסר התמודדות חברתית, ולפעמים תכנים מאוד קשים," מסבירה ניצן, ומוסיפה שהמכשירים הדיגיטליים גובים מחיר כבד מהמתבגרים שלנו. החשיפה המוקדמת לפורנו, ולתכנים קשים אחרים וההשפעה שלה על התפיסה העצמית, החברתית והמינית של הילדים. נדבר על הסימנים המחשידים שיכולים לעזור לנו להתבונן ולהבחין בין התנהגויות שאפשר לשייך לגיל התבגרות, לבין התנהגויות שמרמזות שאולי קורה משהו שהוא מעבר להתבגרות.  "מספיק 2-3 סימנים כדי לעצור, להתבונן ולשאול שאלות." מדגישה ניצן. נבין את החשיבות של תגובה רגשית ולא ביקורתית כשמזהים את התסמינים הללו, את התפקיד הקריטי של ההורים בהצבת גבולות ואהבה במקביל. "אהבה יחד עם גבולות כדי לעזור לו לייצר את הגבולות הפנימיים, השוטר הפנימי שעוזרים להם לשמור על עצמם," אחרי רגע הגילוי, אומרת ניצן, חשוב לעצור ולהתייעץ עם אנשי מקצוע לפני שמייצרים שח בנושא, כדי לאפשר לנו ההורים לגשת באופן שיקדם שיח אפקטיבי ולא הפוך. וכשהילד לא משתף פעולה, זה מאתגר, איך אפשר דרך העבודה עם ההורים לייצר את תנועת השינוי. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

בפרק זה של 'מעגל ההתמכרות - דברים שמשפחות צריכות לדעת', אנחנו מגיעים לחלק השלישי והאחרון בנושא התערבות משפחתית. יחד עם אסתר חמני, פסיכותרפיסטית ומומחית לבריאות הנפש והתמכרויות, אנו בוחנים את התהליך הקריטי של יצירת דיאלוג שיכול להוביל לשינוי אמיתי בחיי המשפחה. ההתערבות המשפחתית היא נקודת מפנה משמעותית, והפרק מתמקד בשלב שבו בני המשפחה מבקשים מבן המשפחה המשתמש לשקול קבלת עזרה, אפילו בצעדים קטנים. "התנועה הראשונה היא להסכים לבוא לראות מקום, לבחור, לחשוב על להסתכל באתר. התנועות הקטנות יש להן את המקום הפסיכולוגי של לא להסיר משהו בבת אחת," מסבירה אסתר. הפרק מעלה גם את חשיבות השמירה על עמדה של חמלה והבנה, גם כשקשה. "כמה שהמצב בלתי נסבל, יש פה כאב וחולשה טבעית. העמדה היא עמדה של חמלה," מדגישה אסתר. נדר על חשיבות הפניה לבן המשפחה בגובה העיניים, מתוך אהבה ודאגה אמיתית, וכן כיצד הימנעות מכניסה לתוך דינמיקה של מניפולציה והאשמה הן קריטיות בתוך השיח. נעסוק גם בתפקיד המשפחה לאחר שבן המשפחה המשתמש התחיל בטיפול. "אחרי שההתנהגות הממכרת הסתיימה, עכשיו המכור בשיקום וצריך להבין את זה ברמה של סבלנות של פיזיותרפיה," מסבירה אסתר. המשפחה משתתפת בתהליך ההחלמה, ותפקידה קריטי ביצירת סביבה תומכת ומבינה.   "זה תהליך שהשכר שלו הוא מהמופלאים שיש. המלחמה בחוץ, הבית אמור להיות המקום הכי בטוח, הכי בריא, הכי מאפשר להיות. כשמשפחה לוקחת על עצמה לעבור תהליך ביחד וכל אחד מתקן את התיקונים שלו... השכר זה שיש לי מקום בטוח בחיים, וזה שווה הכל." זה מאתגר, זה דורש מאמץ לאורך זמן, ומפה בוקעת גם תקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

בפרק זה של 'מעגל ההתמכרות - דברים שמשפחות צריכות לדעת', יחד עם רוני מייזליש, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט עם ניסיון של למעלה מ-20 שנה בטיפול בסיבות הפסיכולוגיות להתמכרות לאכילה והשמנה. אנחנו מתעמקים במושג "רעב רגשי" ומנסים להבין את הסיבות והתופעות שמאחוריו ואיך הוא מתחבר לאכילה ולהתמכרויות. האם רעב הוא באמת רק לצרכים פיזיים? או שמא אנחנו רעבים גם לקשרים אינטימיים, אמפתיה והבנה? רעב רגשי - "אפשר להגדיר את זה על גדר השלילה – כל מה שהוא לא רעב קונקרטי," אומר רוני, ומוסיף ש"הרבה מהאנשים בעולם איבדו את הקשר למנגנון שובע רעב הטבעי שלהם והם אוכלים ולא יודעים למה הם אוכלים". אכילה לעיתים היא או הסחת דעת, מאותה תחושה שאני לא רוצה להרגיש. או שמוצא סוג של נחמה, רוגע, שקט, פיצוי באוכל. האוכל,  למיליונית השנייה מייצר את האיזון החסר אך שניה אחר כך האיזון נעלם. בפרק נדבר על הקשר בין רעב רגשי לאכילה, התמכרויות ומערכות יחסים. נבחן את התופעה של הזנחה רגשית ואיך היא משפיעה על נפשנו ומערכות היחסים שלנו. נלמד לזהות מתי האכילה שלנו היא תוצאה של רעב פיזי ומתי היא בריחה מרגשות שאנחנו לא רוצים להרגיש. הצטרפו אלינו למסע חשוב זה, וגלו כיצד ניתן להתמודד עם רעב רגשי ולהפוך אותו להזדמנות להתחבר לעצמנו ולקרובים לנו. "תשאלו את עצמכם רגע לפני האכילה – למה אתם רעבים? ואחרי שעונים על השאלה תשאלו שוב, למה אתם באמת רעבים?" - כך מציע רוני. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"החיים שלנו השתנו לחלוטין," משתפת אם לבת עם בעיית התמכרות. "המציאות הפכה להיות בלתי אפשרית. אני כבר לא מזהה את עצמי." התמכרות של אדם, מייצרת לרוב שינוי משמעותי בחיי האנשים הקרובים אליו. שינוי שלעיתים קורה מתחת לפני השטח, באופן לא מודע והדרגתי, עד שהוא נוכח במודעות ואף מקבל ביטוי פיזי. שינוי, עבור רבים מאיתנו, הוא תהליך מפחיד ומורכב שמלווה באי ודאות וחששות. בין אם הוא שינוי יזום, או אם שינוי ש"נכפה" נוכח הנסיבות. שינוי פתאומי או שינוי הדרגתי. כך גם שינוי בתוך המשפחה נוכח ההתמכרות עצמה ואף השינוי הנדרש מבני המשפחה לטובת ההחלמה שלו ושלהם. בפרק הזה, יחד עם ליז הילה אריאלי,  פסיכותרפיסטית ממוקדת טראומה והתמכרויות. אני מבקשת לדבר בדיוק על כך - שינוי, שינויים בכלל ובפרט בקרב משפחות.  החל מההבנה מהו שינוי, סוגיו וכיצד הוא משפיע עלינו. על מהות והסיבות לקושי ששינוי מייצר לרובינו והאם עוצמת הקושי משתנה בהתאם לסוג ומהות השינוי. איך הרבה פעמים בכל תחום, בוודאי כמשפחה לאדם עם בעיית התמכרות, קיימת הבנה, רצון, לעיתים גם החלטה ובפועל ממשיכים לעשות בדיוק את אותו דבר, בעצם יש פער בין ההבנה ליישום -  מה ניתן לעשות על מנת לגשר על הפער הזה. "זו לא קפיצת ראש" - יש שלבים עליהם חשוב לתת דגש על מנת לייצר שינוי לטובת תוצאה מיטבה ולטווח הארוך. וגם קצת על הבטן שלנו - "כשאני רוצה לעשות שינוי, אני צריכה לבדוק מה זה מייצר לי בבטן," אומרת ליז. "כשאני מרגישה פחד, התרגשות ושמחה, אני יודעת שזה הכיוון הנכון." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

אנחנו ממשיכים את השיח החשוב בפרק שני מתוך שלושה בנושא משמעותי זה - "התערבות משפחתית". בפרק הנוכחי של הפודקאסט שלנו, יחד עם אסתר חמני, פסיכותרפיסטית ומומחית לבריאות הנפש והתמכרויות, אנו ממשיכים להתעמק בשלבים המתקדמים של התערבות משפחתית במצבי התמכרות ושואלים – מה הצעד הבא אחרי השלב החשוב והמורכב שבו המשפחה למדה והבינה את החשיבות והמורכבות של התהליך, והצליחה לגייס אמפתיה וחמלה? אסתר מבקשת לחדד: "חשוב לי להדגיש היום מה שלא הדגשנו בפעם הקודמת, הוא שאנחנו מדברים על מחלה שהורגת – התמכרות היא מחלה הורגת." בפרק זה נדון גם בנקודת ההתערבות ובהבדלים בין מצבי התערבות דחופים ופחות דחופים. נדון בחשיבות של זיהוי הסיטואציה בה נמצאים ובחירת העיתוי הנכון ליצירת המפגש, במיפוי תפקידים בתוך המשפחה וביצירת שפה משותפת שתסייע בהתמודדות עם המצב וכמובן הבנה וקביעת מטרה וכן להבין את השלבים בדרך אליה. "הנקודה הזו שקראנו לה נקודת הלב – מאיפה לייצר את ההזדמנות שבה יכול להיות שיח מגשר בין המשפחה לאדם האהוב המשתמש. הנקודה שבה בני המשפחה מתחברים לנקודת הכאב של עצמם." " התפקיד של בני המשפחה זה לא להיות מטפלים, שיתפטרו. הידע צריך לבוא מאנשי המקצוע אבל בתוך המפגש להיות בן משפחה." מזמינה אתכם בואו להאזין לשיחה מרתקת ומעמיקה, שיכולה לשפוך קצת אור ותובנות וכלים בהתמודדות עם התמכרות במשפחה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.